סוף העולם... או שלא?

לחץ ומבוכה(נק' מבט: אבישג)

אחרי הסרט (שארך כעשרים דקות)אני ומיכאל התמתחנו וקמנו, ממתינים להגיע אל דלת היציאה עם כל האנשים. הייתה המולה גדולה בכל מיני שפות. חייכתי חיוך מנומנם. מיכאל זז בלחץ מאחוריי. אימו הייתה מאחוריו ואביו מאחוריה. אימי הייתה לפניי ואבי לפניה. מוקה היה בבית, מחכה לנו. התאפקתי מלצחקק מהמחשבה. לבסוף התחלנו להתקדם והאורות באולם המרשים הודלקו שוב באור כתמתם. המסך נכבה והועלה למעלה. הלכתי בשתיקה מאחוריי אמא, רוצה כבר להגיע הבייתה או למיכאל. "תבואי אליי עכשיו?" מיכאל שאל בשקט מאחוריי. קפצתי והוא צחקק. "כן," אמרתי כשנרגעתי פחות או יותר. ידעתי שמיכאל מחייך וחייכתי קצת. בסוף הצלחנו להיחלץ למדרגות שהובילו לדלת והתור קצת התרווח. עלינו מאושרים במדרגות. מיכאל צחק ועלה במהירות. חייכתי וניסיתי להשיג אותו. בסוף הגענו בתיקו לדלת. חייכנו אחד לשנייה. "ניצחתי," אמרתי בעייפות אבל חייכתי בניצחון. מיכאל עשה פרצוף והניד בראשו בחיוך. "הגעתי שנייה אחרייך. זה תיקו." אמר בדיוק כשאביו שם את היד שלו על כתפו. "בוא, מיכאל. הולכים עכשיו. מסכן מוקה," אמר אביו בקול רציני. התאפקתי מלצחקק מכמה שהוא רציני. מיכאל נהיה עצוב. "תבואי אליי? בבקשה. משעמם לבד," אמר. צחקתי בסוף והנהנתי. הוא חייך ואביו הסתכל עליי לראשונה. "מי את, ילדה?" שאל. הסתכלתי עליו. הוא לבש חליפת עבודה שחורה ועניבה אדומה. היו לו מכנסיים שחורים. מיכאל נראה נבוך מאוד לידו, ולא הפסיק להסתכל אחורה על אמא שלו שדיברה עם משפחה אחרת. "אבישג," אמרתי. "אני ידידה של מיכאל." הוספתי. אביו עשה פרצוף רציני. מיכאל נראה לחוץ עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי, ואני קלטתי באיחור שאולי לא הייתי צריכה לומר 'ידידה.' הסתכלתי במבוכה על שטיח הקטיפה האדום של המדרגות. משפחה עברה לידינו בינתיים ודיברה בערבית.

"ידידה של מיכאל," אביו חזר אחריי והופתעתי לגלות כשהרמתי את ראשי שהוא מחייך במבט מהורהר. "יפה. ומה שמך?" הוא פנה לאמא שלי, שהופתעה גם אבל ענתה לו. הם התחילו לדבר בינהם שוב, ואני ומיכאל החלפנו מבטים. מיכאל שלח לי מבט מתנצל והנהנתי וצחקתי. התחלנו לצאת מהאולם לשכונה שלנו והמבוגרים באו בעקבותינו. מוקה כשכש בזנבו באושר כשראה את מיכאל מנופף לו ונבח לו קבלת פנים. "מה עובר על אבא שלך?" שאלתי בזמן שצחקתי. מיכאל צחקק במבוכה ושפשף את העורף. "אני לא יודע. הוא תמיד כזה. אל תיקחי ללב שלך," אמר. הנהנתי בחיוך. הוא חייך ושחרר את מוקה, שהתנפל עליו בליקוקי אושר. מיכאל נאנק וצחקתי שוב. "מוקה, בוא!" קראתי והיא באה אליי. הוא רחרחאותי ונרתעתי ממנו. "יש לי חתולים. תרחיק אותה ממני," ביקשתי ומיכאל צחק והנהן. הוא גרר את מוקה אליו ברצועה שלו. המבוגרים נכנסו לבית של מיכאל, ולהפתעתי גם ההורים שלי נכנסו לבית שלו. "הם רוצים להכיר כנראה," אמר מיכאל, שראה את המבט שלי. הנהנתי. שתקנו, אבל מוקה התחנן לצאת ליד הגדר הלבנה אז יצאנו. "אממ, לא צריך להודיע למישהו שאנחנו יוצאים?" מלמלתי. מיכאל חייך והניד בראשו. "אבא שלי ראה אותנו. ואבא שלי הוא כמו ראש הממשלה שלנו או משהו כזה, אז לא." אמר בחיוך. חייכתי בהקלה, לא יודעת אם הוא צוחק.

איכשהו הייתה לי הרגשה שלא. התחלנו לטייל- בעיקר בשכונה שלנו. סוף סוף ראיתי עוד ילדים חוץ מאיתנו: היו שם מכל הגילאים. הם שיחקו אחד עם השני, צחקו. חייכתי. מיכאל הסתכל לכל הכיוונים. "תראי, יש עננים בשמיים" אמר בפליאה מתישהו והצביע למעלה. הסתכלתי למעלה והופתעתי. באמת היו עננים כמו בכדור הארץ, שהתחיל להראות כמו זיכרון רחוק. הלב שלי נצבט, אבל לא כמו בהתחלה. התאפקתי מלבכות כשחשבתי על הכוכב. ההורים שלי צדקו. אני באמת נורא אוהבת את כדור הארץ. הם עשו את זה בצורה טובה, כשלא סיפרו לי על הכל. מיכאל הסתכל על העננים, שלא ראיתי מאז שעזבנו את הכדור. בלעתי רוק והסתכלתי גם. טפטף גשם פה ושם וחייכתי קצת בעצב. מיכאל חייך גם. "אף פעם לא חשבתי שאני אתרגש ככה מגשם ועננים. אבל תראי איזה יופי" אמר ופרש ידיים למעלה ולצדדים. הנהנתי. "אף פעם לא חשבנו שכדור הארץ יושמד" אמרתי וחיייכתי חיוך מאולץ. הוא מצמץ והוריד את ידיו בחזרה לצידי הגוף והשפיל את הראש. הוא נראה המום משום מה. "צודקת," הוא לחש. הסתכלנו שנינו על החלון. ראינו כוכבים שלא הכרנו. מיכאל שיחק בידיו במבוכה ובחוסר מנוחה. "רוצה שנמשיך לטייל?" שאל לבסוף. הנהנתי וחזרנו ללכת.