סוף העולם... או שלא?

זמן, תעבור כבר(נק' מבט: אבישג)

באמצע הדרך נפלתי. פלטתי יללת כאב כמעט כמו מוקה מקודם כשהוא רצה לטייל. מיכאל הופתע ונתקע במקום, מובך. כשהנשימה שלי חזרה אליי ופחות או יותר כבר לא כאב לי התיישבתי ושוב פלטתי קריאת כאב- ישבתי על משהו חד. מיכאל נרתע ממני והסתכל מבוהל לצדדים, כנראה חיפש מישהו שיעזור לנו. היינו ליד משתלה מלאה צמחים, עצים ושיחים ודלפק קבלה אחד אבל הוא היה נטוש לשמחתי. מיכאל התרחק ממני עוד, ואני נעמדתי בקושי והסתכלתי המומה על הרצפה התכולה כהה. היה שם תיליון מעויין כחול קשור לחוט ופתק מקופל. "מיכאל" קראתי בקול רועד והוא בא במהירות, שמח לראות שקמתי בעצמי. "את בסדר," אמר חצי בשאלה חצי לא וטפח לי בשמחה על הכתף. חייכתי. "כן. תראה מה מצאתי," אמרתי לו והראיתי לו את הפתק ואת תיליון המעויין התכלכל. הוא נהיה מבולבל ופתח מיד את הפתק, נותן לי את התיליון. בלי לחשוב תליתי אותו על הצווואר ורכנתי לקרוא ליד מיכאל את הכתוב בפתק:

'אבישג, שלום. כאן חבורת 'התיליונים מצילים חיים' קוראים לך לגיוס להציל מה שנשאר מהעולם. הססמה היא: השמש בסכנה. תפגשי אותנו במשתלה היום בשעה עשר בלילה. כולי תקווה שתבואי, נופר'

קפאנו כשסיימנו לקרוא ומיכאל טמן ביד רועדת את הפתק בכיס המכנסיים שלו. "את חושבת..." הוא בלע רוק. התנשמתי. מה לעזעזל קורה כאן? מי זאת נופר? איזה מין שם זה לחבורה, 'התיליונים מצילים חיים?' "תבוא איתי?" שאלתי בתקווה שהוא יסכים. הוא הנהן בהחלטיות ונראה שהוא מתחיל לחזור לעצמו.

"אני מריח הרפתקה. וגם, אין סיכויי שאני נותן לך ללכת לדבר הזה לבד." הוא הגניב מבט זועף למשתלה לידינו ושילב ידיים. "זה נשמע לי עסק מסוכן." אמר ושמעתי פחד בקולו. חייכתי אליו בהוקרת תודה. הוא חייך. "אני אולי מכיר אותך ממש קצת," הוא ריכך את הקול שלו, "אבל את ממש נחמדה." חייכתי במבוכה. מעולם לא קיבלתי מחמאות מבן. "אהא," מלמלתי וזזתי באי נחת מרגל לרגל. ככה אני אומרת 'תודה.' "שנספר להורים?" החלפתי נושא במהירות והסמקתי. מיכאל חייך חיוך מוטרד. "אני חושב שלא." אמר ונשמתי בהקלה והנהנתי. לספר להורים שאנחנו מצטרפים לחבורה שאנחנו לא מכירים לא נשמע כמו רעיון טוב. הצצתי בשעון- השעה הייתה חמש אחר הצהריים. התאכזבתי. מיכאל חייך וצחקק. הוא שם לי יד על הכתף. "שנלך? מה בא לך לעשות?" שאל. מוקה נבחה וקפצנו. היה לה כדור גומי בגודל כף יד ואדום בפה. מיכאל בהה בכדור. "מאיפה יש לך אותו?" דרש לדעת ממוקה וחטף ממנה את הכדור. נער רץ אלינו במהירות- היה לו שיער שחור- עור לבן ובגדים כהים. הוא חייך אלינו. "אני חושש שממני. מצטער. נתראה בערב!" אמר, קרץ ושוב נעלם בריצה מהירה.