מתיקות מרירה

פרק ב

בועז

"היי!" שמעתי ועצרתי בכניסה לחנות הקטנה והמעפנה שלה, חנות שהייתה צבועה בצבע ורוד-קרמי ודוחה להחריד. "לאן אתה חושב שאתה הולך?!" הסתובבתי אליה, כאשר היא יצאה משטח הדלפק שלה, מצביעה על השטרות שנחו על הקופסה, בתנועה קלה של ראשה.

היא הייתה קטנה, לא בגיל, אלא בגובה שלה, לפחות בשני ראשים נמוכה ממני, עם גוף מקומר ומלא. היא לבשה ג'ינס גבוה וחולצת בטן שחשפה בפניי את עגיל הטבור שלה, משהו שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליו, במיוחד, כשהבחנתי בשוני המנוכר בין העגיל הכסוף לעור בטנה השחום.

היא כיחכחה בגרונה וחזרתי להביט בה, מוצא את מבטה הזועם עליי וכן, תהיתי לעצמי מדוע, הרי שהחזרתי לה את הכסף הדרוש על החלון ששני הצוציקים שלי שברו לה.

"מה את רוצה?" פלטתי בחוסר עניין, הרי שלא היה לי זמן להתעסק עם השטויות האלו, גם ככה איחרתי לעבודה בגללה, אך במקום לענות לי, היא הרימה את השטרות בידה והתקדמה אליי בזעף, מקמצת אגרופיה ובוהה בי בחומץ, בעודה מושיטה לי את הכסף בחזרה. "אני באמת לא מבין, מה את רוצה-"

"מה אני רוצה?" היא חזרה אחריי בנחירה עצבנית, "אני רוצה שאתה תתנהג כמו בנאדם, זה מה שאני רוצה-"

"סליחה!" פלטתי למשמע העלבון שהיא נתנה לי, בוהה בה בפקפוק.

האם היא יצאה מדעתה?

ובכן, התשובה לכך הייתה זוג הילדים שחזרו הביתה לפנות הבוקר ועוד עם קופסה של פאקינג עוגות, ואחרי מה שהם סיפרו לי, על כל מה שקרה להם אתמול ועל זה שהם פרצו לחנות של המשוגעת הזאת ושברו לה את החלון, לא יכולתי שלא לכעוס, הרי שבמקום להתקשר אליי, כמו שבנאדם נורמלי היה עושה, היא נתנה להם קופסה מלאה במתוקים ושלחה אותם הביתה באמצע הלילה וכן, בשבילי, היא הייתה ההגדרה עצמה של המילה משוגעת.

"אתה יודע מה..." היא גיחכה בחוסר שליטה, "לא סולחת לך, איך אני..." עיקמתי מבטי בתמיהה, כאשר היא המשיכה ואמרה. "כאילו, איזה מן בנאדם נורמלי יכנס לתוך חנות של בנאדם אחר ובמקום להסביר את עצמו, או לפחות להציג את עצמו בצורה נורמלית, זורק על אנשים כסף..." היא עצרה מגחכת לעצמה בספק. "אני לא חושבת שאני הייתי מבינה מי אתה, לולא ראיתי את הקופסה עצמה... ולמה לעזאזל, החזרת לי אותה?!"

"את אמיתית, תגידי לי...?" ניערתי את ראשי בחוסר אמון, "את לא נורמלית, אה? כאילו, נתת לילדים זרים ממתקים ועוד אחרי שהם שברו לך את החלון-"

"אתה יודע מה," היא התפרצה בזעף, מתקרבת אליי ודוחפת את הכסף לתוך הכיס הקידמי של ג'קט החליפה שלי. "עכשיו אני מבינה, למה הילדים שלך כאלו... אני חושבת שאתה בעצמך אפילו לא מבין, למה הם שברו לי את החלון... וחוץ מזה, אני לא צריכה את הכסף שלך, אתה יכול לדחוף אותו לתחת שלך, משם אתה בטח גם מחרבן אותו..." היא הסתובבה בכוונה לפנות לדלפק החנות, כאשר תפסתי את ידה ומשכתי אותה אליי, אוחז ובוהה בה במבטי המצומצם.