מתיקות מרירה

פרק ו

הילה

הוא נישק אותי.

אפילו אחרי יומיים שלמים שלא ראיתי אותו, עדיין לא יכולתי להאמין שהוא נישק אותי. זאת אומרת, השוק שהוא הותיר מאחור, הצית את ליבי בחוסר אונים ורגש בלתי מוסבר של פחד.

פחדתי מהכל...

פחדתי לראות אותו, פחדתי אף לשמוע את קולו העמוק והצלול. הכל הפחיד אותי ולא הבנתי אפילו מדוע. ניסיתי להבין, מה עבר בראשו, כאשר הוא החליט לנשק אותי ומדוע הוא עשה זאת מלכתחילה.

לעזאזל, איך הוא בכלל העז לנשק אותי ולהשאיר אותי בהלם מוחלט שכזה. לא חשבתי שארגיש כך, במיוחד שדמיינתי בראשי את הרגע ההוא שוב ושוב ביומיים האחרונים.

אני חושבת שהגרוע מכל, היה הפחד שהרגשתי ברגע זה. הפחד שאמר לי, לצאת ולמצוא אותו, לתפוס ולנשק אותו בחזרה.

לא...

אסור היה עליי להרגיש כך, הרי שהילדים היו הדבר היחיד עליו הייתי צריכה להתרכז. הם בטחו בי וכן, לא יכולתי לשבור את הקשר המיוחד שבניתי איתם, לא בצורה נוראית שכזאת.

"הילה..."

בחיי, מה עבר בתוך הראש הבבוני הזה שלו? למה הוא נישק אותי בכלל? למה רציתי שהוא ינשק אותי בכלל?

"הילה?"

לעזאזל, למה רציתי לנשק אותו בעצמי?

"הילה!"

קפצתי במקומי, למשמע כף היד שסטרה על דלפק הזכוכית שלי, בעודי נרתעת ומיישרת מבטי המבוהל לזוג עיניה החומות והמצומצמות של חברתי הטובה שבהו בי בחוסר סבלנות.

"רינת?" הופתעתי.

"לא, דודה שלי..." היא החזירה בזעף. "מה קורה איתך? שעה אני כבר קוראת לך... כאילו, מה נסגר, אה-"

"הוא נשק אותי..." נפלט לי, לפני שכיסיתי את פי בכפות ידיי ובהיתי בה בחרדה, הרי שניסיתי לשמור על הסוד הזה במשך יומיים שלמים.

"גם אותך?!" היא התפרצה במקום זאת, לאחר דממה די ארוכה ומטלטלת. "אני לא מאמינה, הבן-זונה הזה-"

"מה?"

"עידו!" היא החזירה לי, משלבת ידיה על החזה שלה, מבטה אפוף סליחה ותחנונים. "הוא נישק אותי, הילה... בחיי, אם הייתי יודעת שאתם ביחד, בחיים לא הייתי נותנת לו-"

"עידו נישק אותך!" קטעתי אותה בהלם, לפני שקפצתי קדימה, מושיטה זרועותיי מעל הדלפק ותופסת את כתפיה בחוזקה. "עידו נישק אותך!" חזרתי על עצמי, בזמן שחיוך מטופש התפשט על שפתיי, לפני שהתחלתי לטרטר אותה בכוח.

"היי, מה יש לך? תפסיקי!" היא החלה, מנסה להשתחרר מאחיזתי. "מה את שמחה, תגידי? הילה, מה יש לך? הוא נישק אותי והוא נישק גם אותך וזה עדיין משמח אותך-"