מתיקות מרירה

פרק ז

שלום לכולם, לפי הגיף אתם יכולים לנחש שבפרק יהיו תכנים מיניים, אז ראו הוזהרתם... שתהיה להם קריאה מהנה!

***

בועז

החודש הזה לא יכול היה להיות גרוע יותר.

אך המחשבה שהחודש עוד לא נגמר, עברה בראשי, כאשר ליהי נכנסה למשרד שלי בעצבים וטרקה מאחוריה את הדלת בכל כוחה, מושכת את תשומת לבי אליה, כאילו שהיה זה הדבר הכי הטבעי בעולם לעשות. לטרוק דלתות במשרדים, בהם אתה לא עובד.

מבלי לומר מילה, השפלתי מבטי למסמכים שנחו על השולחן ונאנחתי בחוסר שליטה ועצבנות מטלטלת. חיכיתי שהיא תאמר משהו, אחרת למה היא באה בכלל, אך במקום זאת קיבלתי דממה ארוכה. דממה שהתלוותה בנשימות ונשיפות עצבניות.

"בועז!" היא פלטה לבסוף ובכעס. "אתה מתכוון להתעלם ממני עוד הרבה זמן-"

"שלום גם לך..." מלמלתי בחוסר עניין. "מה קורה?"

"מה... מה קורה...?" היא חזרה אחריי בנשיפה מגוחכת, לפני שהיא נאנחה והתקדמה אל השולחן. "מה יש לך? אני מתקשרת ואתה עונה לי... כאילו, מה נסגר?!" היא צנחה על הכיסא בכוח, משלבת ידיה על החזה שלה, בעודה בוהה בי במרירות מוחלטת.

וכן, בחוסר רצון, לקחתי נשימה עמוקה והרמתי מבטי לעברה, נשען אחורה על הכיסא שלי ומשלב כפות ידיי על השולחן, נועץ בה בחוסר עניין, או כוח. לא היה לי את הזמן, או הרצון להתעסק איתה, לא עכשיו ולא בשעה הקרובה, שלא נדבר על השבוע הקרוב, אם לא השנה כולה.

"מה קרה?" נשפתי לעברה, "את צריכה משהו? כסף, אולי-"

"כ-כ-כסף...?" היא החזירה ברטט, בוהה בי באימה מוחלטת. "מה... מה נסגר איתך? אני מתקשרת ואתה לא עונה לי... אני דואגת... בגלל זה אני גם פה, אתה יודע..." נאנחתי למשמע דבריה, לפני שניערתי ראשי והשפלתי מבטי אל הניירות שנחו על השולחן.

"את רואה שאני בסדר, לא...?" החזרתי לה, מסדר את המסמכים ומחלק אותם לשני ערמות. "כפי שאת בעצמך יכולה לראות, אני די עסוק... אז, אממ... כן... נדבר אחרי זה..." חזרתי להתעסק במספרים שצויינו על הדף, לפני ששמעתי את לקיחת הנשימה שלה, כאילו שאמרתי משהו שלא הייתי אמור להגיד.

"בועז..." היא נשענה קדימה, מושיטה ידה לעברי ותופסת בה בחוזקה. "אני לא מבינה... עשיתי משהו...? כאילו, אתה יכול לפחות להסביר לי, מה קורה איתך? אנחנו אחים, אתה זוכר... אתה אמור לבטוח בי... למה אתה מדבר איתי ככה?"

"ליהי..." נשפתי, מרגיש את חוסר הסבלנות עולה לגרוני, כמעט וחונקת אותי למוות. "מה את רוצה ממני? את רואה שאני עסוק-"

"אתה עסוק כבר חודש שלם..." היא החזירה לי בחומץ. "אתה כמעט ולא מדבר איתי, או אפילו עונה להודעות שלי..." היא השתתקה, בוהה לעומק עיניי, כאילו שהבינה משהו שלא הבינה קודם לכן. "זאת הבחורה ההיא, לא...? האישה שהילדים מבקרים בחנות המעפנה ההיא..." היא השיבה בהלם מוחלט.