מתיקות מרירה

פרק יד

שלום לכולם!

תופיע כאן אלימות ותכנים אלימים, אז אני מצטערת מראש ואם אתם לא רוצים לקרוא את זה, אתם מוזמנים לוותר על החלק של בועז. שתהיה לכם קריאה מהנה ואני מקווה שהפרק לא יבלבל אתכם יותר מדי:)

***

הילה

אנחנו ישבנו בחדר ההמתנה של בית החולים, כאשר הוא יצא לעברנו.

בגדיו מכוסות בדם יבש ומבטו אפוף ייאוש וחרדה. אני אפילו לא הבנתי מה קרה, עד שראיתי אותו יוצא לסלון הדירה שלו ודרש ממני להוציא את הילדים מהמקום, עד שהאמבולנס הגיע. השניים נראו כה מבוהלים שלא יכולתי אפילו להסביר להם מה קרה, במיוחד אחרי מה שהוא סיפר לי.

"איך היא?" שאלתי, קופצת על רגליי ברגע שראיתי אותו.

"היא, אממ... היא בסדר..." הוא החזיר לי בקולו הרועד. "היא בחדר ההתאוששות עכשיו. הרופא אמר לי שהיא יצאה מסיכון, כיוון שהיא פיספסה את אחד הורידים..." הוא השתתק, כאשר התאומים התקרבו אלינו ונתן להם חיוכו העדין והבטוח. "איך אתם, חבר'ה?" הוא ליטף את תלתליו של תמיר אחורה.

"היא בסדר?" הוא שאל באותו הרגע.

"כן, אל תדאג-"

"זה בגללנו?" התפרצה עמית ברטט בלתי נשלט.

"לא, מתוקה!" הוא חיבק אותה, מצמיד ראשה לחזהו. "מה פתאום! למה שתחשבי ככה?" הוא פלט בזמן שהצעיר התקדם והצטרף לחיבוק שלהם.

"לא יודעת, ליהי אף פעם לא דיברה איתנו..." היא החזירה, כאשר השני הצטרף אליה בחרדה.

"אולי אמרנו לה משהו וזה העליב אותה-"

"אל תדברו שטויות!" אביהם דחף בכתפם אחורה, מיישר מבטו לשלהם. "ליהי..." הוא נשף בחוסר אונים, כאילו מחפש אחר המילים הנכונות לומר להם. "ליהי תמיד הייתה שונה והיה קשה לה להסתגל ואני פשוט לא ראיתי את זה... לא ראיתי את הבעיות שהתאספו לה-"

"איזה בעיות?" שאלה הצעירה.

"בעיות שהשפיעו על הלב ועל הראש שלה... זה קורה לפעמים, כששומרים משהו הרבה זמן בתוך הלב, משהו שכואב עליו ואז הוא מתפוצץ בתוך הראש שלך ומשפיע עלייך בצורה קשה מאוד..." הוא ניסה להסביר בדאגה.

"אני לא מבין, מה בדיוק התפוצץ לה בראש?" החזיר הצעיר בבלבול.

"אני..." הוא הביט עליהם, לפני שחזר להסתכל עליי במבטו המיואש, כאילו קורא לעזרה.

"לפעמים," התחלתי ברעד, "קורים דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט עליהם..." הנחתי ידיי על כתפם של הצעירים, מיישרת אותם לעברי. "דברים שמביאים לנו כאב גדול מאוד... כשהייתי צעירה, בערך בגיל שלכם, אבא שלי עזב אותי... אני זוכרת שפחדתי מאוד ואח שלי, הוא גידל אותי... הוא שמר עליי ובסוף, אחרי שגדלתי, גם הוא נטש אותי... כאב לי מאוד מאוד והיו ימים שלא רציתי לחיות וזה היה נורמלי בשבילי... לפעמים לכולם יש ימים כאלו..." תהיתי לעצמי, אם אמרתי את הדבר הנכון למראה מבטם המבולבל והכואב. "אני... אני הייתי פשוט זקוקה למישהו, למישהי... כמו רינת... היא תמיד הייתה שם בשבילי... היא הקשיבה לי ונשארה איתי ולכן, תמיד ידעתי שאני לא הייתי לבד, למרות שהרגשתי ככה לפעמים... אתה מבינים?"