מתיקות מרירה

פרק ט

הילה

אני לא יודעת.

אני פשוט לא יודעת, מה לעשות עם עצמי. אני מרגישה כל-כך אשמה. אני רוצה ללכת אליו. אני רוצה לדבר איתו. אבל, אני גם יודעת, שאני לא בדיוק מסוגלת להחזיר לו, את מה שהוא רוצה ואני גם תוהה לעצמי למה. 

אני מודעת לזה, שאני רוצה להיות איתו. אני יודעת שהוא מוצא חן בעיניי ואני אוהבת את הילדים שלו. וזה אמור להיות מוזר בעיניי, אבל זה לא וזה מרגיש לי טבעי לחלוטין. כל מה שאני מרגישה כלפי המשפחה הזאת, מרגיש לי כמו משהו טבעי לחלוטין. זה כאילו שהפכתי לחלק מהם, למרות שאני לא קשורה בכלל לאף אחד מהם ובכל זאת, זה מרגיש לי כה מוזר. אני מרגישה שייכת למשפחה הזאת, למרות שאני יודעת שאני לא קשורה אליהם בכלל. אבל זה לא עוצר בעדי, מלרצות להיות חלק מהם.

אם כך, למה אני מתמהמהת? מה עוצר בעדי מלהפוך לחלק מהם? מלהשתייך אליהם? מה מפחיד אותי כל-כך? למה אני מרגישה ככה? האם אני מפחדת שהוא יעזוב אותי? שהוא יזרוק אותי? האם אני מפחדת שהילדים ישנאו אותי? לא, הילדים בחיים לא ישנאו אותי. וגם, אם הוא באמת יחליט לעזוב אותי, האם באמת אני אשאר לבד? לא, כמובן שלא. יהיה לי את הקשר ההדוק ההוא עם הילדים המקסימים שלו.

אם כך, למה? למה אני מפחדת כל-כך?

"הילה?" השפלתי מבטי אל הילד שעמד אל מול דלפק הזכוכית ובהה בי בעיניו העגולות והגדולות, ירוקות בדיוק כמו של אבא שלו. "הילה?" הוא חזר על עצמו, בוהה בי בדאגה ובלבול לא מובן כיסה את פניו הילדותיות, כאשר כחכחתי בגרוני.

"היי, חמודי..." חייכתי אל אחייני הקטן, לפני שהרמתי מבטי אל אמו שנעצה ישירות לתוך עיניי, כאילו קוראת את נפשי כספר פתוח. "היי, רינת... מה, אממ... מה קורה?" היא התכופפה אל יותם, בנה הצעיר, מחליקה את שערו הכהה והפרוע אחורה.

"יותמי... אתה רוצה עוגה, חמודי?" הוא החזיר לה מבטו אפוף התמיהה, לפני שחזר אליי בשאלה וכאשר הנהנתי לחיובי, הוא חייך לרווחה, חושף את הרווח החמוד בין שיניו הקדמיות והקטנות. "הכל בסדר?" היא שאלה אותי, אחרי שנתתי לו את העוגה והוא פנה לשבת על אחד הכיסאות בחנות.

"אממ... כן." ליקקתי את שפתיי בנשיכה נרגשת. "מ-מה איתך?" משכתי בכתפיי, יוצאת מהדלפק ופונה לשבת ליד הקטן, כך שהיא לא תשאל אותי שאלות מיותרות. "מה איתך, חמודי? איך היה בגן?" ליטפתי שערו אחורה.

"הילה..." הוא החזיר לי בציחקוק שקט, מביט בי, כאילו שיצאתי מדעתי. "שכחת, אין לי גן היום..." הוא הניד ראשו בהתרגשות, לפני שמשך בכתפיו והצהיר לי בצהלה. "גם אתמול, דוד עידו הבטיח לי, שהוא יקח אותי היום לגן השעשועים".