מתיקות מרירה

פרק טו

הילה

לא הצלחתי לעצום את העין אפילו לשנייה אחת.

יכולתי לשמוע את התייפחויות הבכי של תמיר במהלך הלילה הזה, ביחד עם היבבות השקטות של עמית. השניים שכבו על מיטה זוגית וידיהם משולבות, כאילו שאחד מהם יכול היה להיעלם מכאן לנצח ולהשאיר את השני מאחור. לקח להם זמן רב להירדם ורק כאשר הם הצליחו, הרשתי לעצמי לעזוב את חדר האורחים בו הם ישנו ולרדת למטה.

לא יכולתי לישון בכלל. כאשר הגעתי הנה, עזבתי את הילדים עם ההורים של רינת ונסעתי להביא את הבגדים שלהם מהדירה. ידעתי שבועז אמר לי לא לחזור לשם, אבל לא יכולתי להשאיר את הילדים ללא חפציהם או בגדיהם להחלפה. בכל זאת, הם היו לבושים בבגדי בית הספר שלהם מהבוקר ההוא.

כאשר התקדמתי לתוך הדירה ופתחתי אותה במפתח שהיה בתוך הרכב. אספתי את בגדיהם של התאומים לתוך ילקוטי בית הספר שלהם ופניתי לשירותים בכדי לקחת את מברשות השיניים שלהם. שם ראיתי את מה שלא הייתי אמורה לראות בכלל. כל הרצפה הייתה מכוסה בדם בליווי של ניחוח מתכתי וקר.

לקח לי מספר שניות להתעשת, לפני שדילגתי מעל השלולית הכמעט יבשה של הדם ולקחתי את כל המברשות שהיו שם, כיוון שפחדתי שאטעה ואקח את המברשת הלא נכונה. אחזתי בדמעותיי וכאבי כל הדרך החוצה, בגלל שחשבתי שעמדתי לאבד הכרה או גרוע מזה להקיא במסדרון הדירות של הבניין הזר הזה. אבל הכל היה בסדר, במיוחד כשנעלתי את הדלת מאחורי ופניתי בחזרה לביתם של איציק וטריסה.

אני ידעתי שלא הייתי צריכה לעזוב את התאומים לבד, בייחוד כשנכנסתי לתוך הסלון והשניים קפצו עליי בזעקות ובייבבות של בכי. התנצלתי בפניהם מספר פעמים והבטחתי להם שלא אעזוב אותם, לפני שהם החליטו לשחרר אותי, אך לא לעזוב את ידיי.

"היי..." שמעתי כאשר נכנסתי למטבח וראיתי את טריסה. היא ישבה על הכיסא מול מחשב הנייד שלה ועצרה באמצע הקלדה, כאשר עצרתי ובהיתי בה בדממה ארוכה ומטלטלת. השעה כעת עמדה על חמש לפנות בוקר, דבר שיכולתי לראות על פניה המופתעות של האישה המבוגרת.

"אני מצטערת, אם הפרעתי-"

"בכלל לא..." היא ציחקקה, התרוממה ממקומה ופנתה לעברי, לפני שהיא חיבקה אותי קרוב אלייה. "איך את, מתוקה?" היא שאלה, חופנת פניי בין כפות ידיה.

"בסדר..." הנהנתי, לפני שהיא שיחררה אותי ופנתה לדלפק המטבח. ובעודה מדליקה את הקומקום, היא הסתובבה אליי ושאלה. "רוצה תה, או קפה אולי-"

"קפה?" החזרתי, מתיישבת לצד השולחן ובוהה על הטקסט הפתוח על גבי מסך המחשב שלה. "את כותבת משהו חדש?" ניסיתי לקרוא את השורה הראשונה, אך מחשבותיי המשיכו לנדוד ולקחת את ריכוזי מהמסך.

"כן... הייתי אמורה להתחיל לפני שבועיים, אבל לא יכולתי..." היא משכה בכתפיה, בעודה מוציאה שני ספלים מהארון העליון של המטבח. "לא היה לי ממש מצב רוח לכתוב בכלל, אז פשוט נתתי לעצמי לנוח... איציק היה ממש סובלני איתי... לא יודעת אפילו, איך הוא סובל אותי בכלל-"