מתיקות מרירה

פרק ה

שלום לכולם, רציתי להודות לכם על המילים החמות, תודה ענקית! אני באמת לא חשבתי שאוכל לזוז בימים האלו, אבל בכל זאת, מה לעשות, ככה זה החיים. כמו שאמא שלי אומרת: "אנשים באים, אנשים הולכים והחיים ממשיכים הלאה". אני יושבת עכשיו בשבעה ולא חשבתי שייצא לי לכתוב, אבל בכל זאת יצא, אחרת הייתי יוצאת מדעתי. בכל מקרה, מקווה שתהנו מהפרק ושיהיה לנו סופש נעים ורק בשורות טובות.

***

הילה

כן, הייתה זאת התקופה הזאת של השנה.

התקופה שאיש לא רצה לצאת מהבית, כיוון שהיה חם מדי, כה חם, שלמעשה אפשר היה לטגן ביצת עין על אבני המדרכה, תחת קרני השמש.

זאת הייתה התקופה הזאת של השנה, בה הסתובבתי אך ורק בתחתוניי ברחבי הדירה, משהו אגב, שלא שיכולתי לעשות כעת, כיוון שישנתי על הספה הקטנה, בחדר האחורי של המאפיה שלי.

אפילו בשעות הערב, כשכבר סגרתי את החנות וידעתי שאיש לא יבוא אליי, פחדתי להסתובב ברחבי המקום הזה עירומה, כיוון שידעתי שיכלו לפרוץ למקום, בדיוק כפי ששני הפושטקים ההם עשו.

גרוע יותר מהפחד שיפרצו לי לחנות, היה הפחד שיפרצו לי לחנות וימצאו אותי עירומה.

נחרתי כנגד המחשבה המגוחכת, מורידה את המעלות על השלט של המזגן. אלוהים, למרות שהמספר עמד על חמש עשרה, עדיין היה לי חם וכן, כיביתי את התנור וניגבתי את הזיעה שהצטברה על מצחי בגב זרועי.

עברו יותר מחודשיים, מאז המקרה ההוא עם הילדים, מקרה שקירב אותי אליהם ואותם אליי. הכאב של הבגידה, הבגידה של דרור, החל להיעלם לאיטו ובמקומו הופיע רוגע.

היה זה חיוכם של התאומים. השניים ביקרו אותי כמעט בכל יום, בין אם הם קנו משהו ובין אם לא. וזה היה נחמד מאוד לראותם, במיוחד את עמית, אשר התעניינה יותר ויותר באפייה.

וכן, בזמן שאני והיא אפינו, תמיר היה במתנס והתאמן באיגרוף שלו ואז בדרך הביתה, היה נכנס אלינו והשניים היו עושים שיעורי בית ביחד ואילו אני הייתי עסוקה בלקוחות או במטבח.

אני, בעצמי, לא הבנתי אפילו כיצד הגענו למצב הזה שהשניים בילו אצלי את מרבית זמנם, זמן שחלקנו ביחד באופן כה טבעי ואף לפעמים שקט, כאילו שהכרנו מזה שנים רבות ולא היינו זקוקים למילים בכדי לבלות את זמננו יחד.

ולפעמים, היו אף ימים בהם יותם היה מצטרף אלינו אחרי הגן שלו, יושב ומצייר עם עמית, משהו שגיליתי שהיא אהבה מאוד לעשות.