Curiosity 2

פרק 21 - קיצוניות

-נקודת מבט של מאיה-

"אני מצטערת.." אמרתי, אבל האמת ? בליבי לא באמת הרגשתי את הצער.. זה פשוט לא התאים לי יותר , זה לא הוא זאת אני, הוא חלום של כל אישה הוא גבר כלכך טוב וזאת הבעיה
אני לא מעריכה אותו מספיק ומגיע לו הרבה יותר טוב.

הוא הסתכל עלי עם העיניים הפשוטות והיפות שלו, וראיתי שהוא לא מוצא את המילים. הסתובב, ויצא מהדלת. נשמתי לרווחה והרגשתי הקלה גדולה.

ישבתי על הספה בסלון שאני בוהה במסך הטלוויזיה הכבוי מולי , יש שקט .. הוא הלך
בגללי.

******

עברו ימים ספורים והפעם אני באמת לבד
בלי ליאם, בלי שון , בלי ג'יין ובלי אף אחד.
סוף סוף הלבד שלי.

**

נסעתי לעבודה בבית הקפה המפורסם
'1991' לבשתי את בגדי העבודה והתחלתי את המשמרת
"הזמנה לשולחן 9" שמתי את הפתק על הדלפק וג'ו העביר לטבח
"אז מתי את עוזבת?"  הוא שאל בסקרנות
"יומיים" עניתי שאני מכניסה שטר של 100 דולר לקופה ומרגישה את עיניו של ג'ו נועצות בי.

ולפני שהספקתי להגיד משהו כמה שוטרים נכנסו "מאיה קופר?" אחד מהם שאל והנהנתי בולעת את רוקי
"אנחנו מבקשים שתתלווי אלינו" הם אמרו והבטתי בג'ו שהבין שיצטרך לחפות עליי
הורדתי את הסינר והתלוותי אליהם.

"מה הסיפור?" שאלתי שאני יושבת במושב האחורי ששני שוטרים לצידי ואף אחד לא עונה לי כמובן ואני פולטת אנחה של כעס
הרכב עצר  מול תחנת המשטרה
ולא הבנתי מה קורה

נכנסנו שהם מלפניי ואחד מהם פותח דלת 
הם מדליקים את האור ואני מסתכלת על החלון השקוף שמפריד בין החדר חקירות עצמו לבין חדר צפייה ויושב שם לא אחר מליאם
שהיה ניראה מבועת בצורה קיצונית

"אפשר איתו כמה דקות?" אני שואלת את האנשים במדים הכחולים שאני לא כלכך אוהבת והם מהנהנים ופותחים את הדלת ואני נכנסת לחדר הקטן והוא מרים את ראשו בבהלה מביט בי במבט שקשה לקרוא.

"למה?" זו המילה הראשונה שיצא מפי והוא לא ענה ורק הביט בי.

"למה אתה עושה זאת לעצמך?" אני שואלת בנימה של צער
"זה כבר לא אמור להיות עניינך" הוא אמר בקרירות סובב את ראשו ולא הביט בעייני

בטח שכן! זה אמור להיות ענייני , גברים יכולים לחרפן אותי , הם רוצים לשמוע רק את התשובות שהם רוצים לשמוע
ושלא נדבר על האגו המזדיין שלהם שיכול להוציא אותי מדעתי
ליאם מהבחורים הפשוטים האלה, השקטים והמופנמים. לא כמו שון שאי אפשר היה לפספס אותו, אבל אם מישהו היה מתעסק עם ליאם הבחור המופנם והשקט היה נעלם כלא היה.

ליאם הוא מהאלה שלא מדברים הרבה.. ובקושי מרגישים בנוכחות שלהם כאשר בסביבה יש אנשים.

היה לנו קשר טוב, לשון ולי אבל היינו תמיד הולכים בזיגזג מה שנקרא, אבל האהבה הייתה אמיתית.
אבל ליאם.. זה היה משהו יציב בחיים שלי לשם שינוי, והרסתי אותו כי זה פשוט לא הרגיש לי נכון , הרגשתי אגואיסטית שבזמן שהייתי איתו הייתי חושבת על שון אז פשוט החלטתי לסיים את זה .

"את אהבת אותי בכלל כל הזמן הזה?" הוא שאל אחרי ששבר את השתיקה ויכולתי להרגיש את כאבו שאמר את זה
אבל לא הצלחתי למצוא את המילים.. כל פעם  שרציתי לפתוח את הפה ולהגיד משהו גימגמתי
"צאי מיפה.."  הוא אמר בקול חלש
סירבתי לצאת , אני אשאר איתו כמו שהוא נישאר איתי כשעשיתי הפלה

התקרבתי אליו בצעדים קטנים ובאתי להניח את כף ידי על כתפו
"עופי מיפה כוסאמק מה את לא מבינה!?" הוא צעק מה שגרם לי כמעט ליפול מהבהלה
שהוא הסתכל עליי כשאמר זאת ראיתי מבט ריקני כאילו אני בן אדם זר לו.

יצאתי שאני מתאפקת לא לפרוץ בבכי
"תודה שבאת מיס קופר נעדכן אותך מתי המשפט שלו" אחד השוטרים אמר וברחתי מישם , הרגשתי שבאלי פשוט להקיא
שמתי את כף ידי על פי
"איפה השירותים פה?" שאלתי את אחת השוטרות שעברו במסדרון והצביעה על האגף הימני ושם דלת חומה שרשום עלייה שירותים
רצתי הכי מהר שיכולתי  נכנסתי לאחד התאים והקאתי את נשמתי.

*****

חזרתי לבית במצב רוח רע , לא עבר שבוע וכבר הוא הסתבך ומגיע לבית המשפט. מדהים כמה שגברים משתנים בקיצוניות

נכנסתי למקלחת שאני מביטה בפחון הקטן שצמוד לאסלה ואני מתאפקת לא לבכות
התקרבתי והרמתי את המקלון שעליו שני פסים חיובים , שני הפסים שהולכים לשנות את חיי לתמיד .
**************
50 הצבעות ו30 תגובות ממשיכה!
פרק הבא  העניינים מתחממים
אחרי מלא זמן שון ומאיה יפגשו בצורה הכי לכ צפויה שיש.
צקווה שאהבתן את הפרק