Curiosity 2

פרק 7 - אסיר נמלט

-נקודת המבט של מאיה-

היום זה המסיבה המפוארת הראשונה שהקולג׳ בעצם ממן
וקוד לבוש הוא שמלות ערב וחליפות לעזאזל.
״אין לי שמלה מפוארת״ אני נאנחת בעצבים ומתיישבת על המיטה וג׳יין מושכת אותי אל הארון
היא הוציאה שמלה בצבע כחול קטיפה עם מחשוף בגב (כמו בתמונה)
״תגידי לי מה את חושבת״ היא הלבישה אותי בשמלה אני מסתכלת במראה ומבחינה בקימורים שהשמלה דאגה להבליט היא הושיטה לי נעל עקב בצבע שחור לא גבוהה מידי
״עכשיו איפור״ היא עושה פרצוף ערמומי ומוציאה מברשת פודרה.

האיפור ממלא את הזוויות החדות של פניי,שיערי אסוף לקוקו הדוק , הצבע של השמלה הבליט את צבע עייני
״את אלוהית״ ג׳יין אמרה בהתלהבות מהתוצאה ואני מביטה במראה ומרגישה טוב עם עצמי בפעם הראשונה.
חיכתי שג׳יין תסיים להתארגן ואחרי שעה היא יצאה מהמקלחת שהיא לבושה בשמלה קצרה בצבע שמנת שהבליטה את צבע עורה המוקה, שיערה היה פזור על כתפייה נעל הערב שלה בצבע כסף, פערתי את פי בהלם מרוב שהיא פשוט עוצרת נשימה.

הלכנו לאולם הגדול , וכל הגברים החתיכים היו לבושים בחליפה , מרחוק היה אפשר לקלוט את השמלה המנצנצת והחושפנית של איימי , ״הלכתי לחבר שלי תסדרי כן?״ ג׳יין שאלה והנהנתי במהירות, אני מרגישה יד נוגעת בכתפי ואני מזנקת בבהלה ״תרגעי זה רק אנ-וואו״ ליאם בחן את גופי ואני מסמיקה מתגובתו, הבטתי בו והוא לבש חליפה שחורה שגרמה לו להיראות פשוט אלוהי ומושלם .
היה שיר שקט ברקע וליאם לקח את ידי והוביל אותי לרחבה
ויכולתי להרגיש את המבט של איימי ופייטון נועץ עלינו.
אני כורכת את יידי סביב צווארו מוצאת את עצמי לכודה בחיבוקו, ״את הכי יפה פה..״ הוא לחש לאוזני והרגשתי צמרמורת , השיר נגמר והוא התנתק ממני וליטף את פניי וחייך.

דין המטריד עלה על הבמה לקח את המיקרופון וסידר אותו לפני שפתח אתה הפה בכדי לדבר
״ערב טוב חברים ולפני שנתחיל את הערב ..אני רוצה להגיד בשמחה שסוף סוף תפסו את הרוצח האמיתי הלא הוא מאט ג׳נקיס ויותר מאושר להגיד ששון סטון ישוחרר מחר ויחזור לחיינו אז חברים בואו נרים כוסית למשטרת ניורק שתפסה את הרוצח האמיתי והנתעב!״ הוא אמר וכולם מחאו כפיים כולל ליאםאבל אני לא. זה לא הגיוני..אם זה לא שון ואם זה לא מאט כמו שפייטון טוענת אז מי לעזאזל זה יכול להיות?
״היי הכל בסדר?״ קולו של ליאם מעורר אותי ממחשבותיי ואני מהנהנת במהירות
הוא שילב את כף ידו בידי והרמתי את ראשי להביט בו והוא חייך חיוך חשוף שיניים,הידקתי את האחיזה מרוצה שהוא נמצא פה איתי .

-נקודת המבט של שון-

עבר יום, והינה היום המיוחל הגיע.אני מרגיש את לחץ הדם שלי מזנק למעלה והלחץ המטורף שהמשפט עוד מעט.
מרשל נכנס אל התא שלי והיה מבט מאוכזב על פניו
וכבר ידעתי מה יגיד.
״אני מצטער ילד..המערכת המשפטית עדיין מקשרת אותך לרצח כי הייתה נוכח שם בזירה,הילד השני יקבל עונש אבל אין הוכחות לכך שהפלילו אותך אתה עדיין אשם המשפט שלך מבוטל..״ הוא אמר ושתקתי , ידעתי שלא הייתי צריך לטפח יותר מידי תקוות.
״מי זה השני?אני רוצה לדעת עכשיו ושישימי אותו איתי בתא..״אני מהדק אגרופים
״יש פה מישהו שבא לבקר אותך״ הוא ממהר להחליף נושא ושמעתי צעדים מתקרבים
אבא שלי ודיימון נכנסו וקפצו לחבק אותי מה שהרג אותי עוד יותר, אני שונא חיבוקים ואת כל הקיטשיות הזאת
״עוד שעה אתה אסיר נמלט , הכתה את הסוהר הלא הוא חבר קרוב של אימפריית סטון  הוא יראה לך דרך יציאה מסתורית,תהיה סמטה ושם יחכה לך רכב ואיתו אתה נוסע לאל איי יש לך בית שמחכה לך שם עד שנגלה מי הפליל אותך בחדר השני בבית יש לך מסמכים ובו הזהות החדשה שלך אתה לא חושף את הזהות האמיתית שלך אתה לא מכיר אף אחד ולא מדבר עם אף אחד״ הוא לחש והתנתק מהחיבוק הבטת בו המום מהתוכנית שיצר
״אוהב אותך בן״ הוא טפח על השכם שלי
לא הוצאתי מילה והבטתי במרשל שהנהן בראשו והבנתי שהוא גם חלק מהתוכנית
״קדימה לצאת..״ הסוהר צעק והנהנן בראשו אל עבר אבא שלי
וידעתי שאני צריך את זה לא משנה איזה סיכון אני לוקח.
אני לא יכול להישאר דקה בניורק , אפילו לא שנייה אחת
ברגע שאני יוצא משער בית הכלא , אני עוזב את ניורק לתמיד.

..

הגיעה השעה , הסוהר הסתכל לצדדים ופתח את הסורגים ונכנס אל התא , למזלי צ׳אנג שיתף פעולה
״קדימה״ הוא לחש ונעמד מולי ולא הבנתי מה הוא רוצה
״אתה צריך להחטיף לי שיראה אמיתי!״ הוא לחש ועשה פרצופים של כאילו הוא מתווכח איתי שיראו במצלמות כאילו זה אמיתי והנהנתי העפתי לו אגרוף שהנחית אותו על הרצפה וצ׳אנג עזר לי
הוא הושיט לי דף עם שרטוטים של היציאה המסתורית
״בהצלחה ילד!״ צ׳אנג צעק  ורצתי הכי מהר שיכולתי
שמעתי את האזעקה שבדרך כלל שמים שאסיר בורח שזה בעצם אני.

נכנסתי אל מחסן שבתוכו היה פתח שניראה כמו מגלשה שמובילה אל פח זבל. התגלשתי וצדקתי. נפלתי אל פח זבל
קפצתי החוצה שאני רואה את הרכב שאבא שלי השאיר לי
מוסטנג שחורה , במושב האחורי היו בגדים , פשטתי את סרבל האסירים המסריח, לבשתי מהר את המכנס והקפוצ׳ון השחור והמשקפיי שמש ונסעתי הכי מהר שיכולתי.
...

ולפני שאני עוזב לאל.איי אני מחליט שאני רוצה לראות אותה עוד פעם אחת את מאיה שלי, לראות אותה שוב אחרי חודשיים אני לא רוצה לשכוח את הפנים שלה אף פעם , רוב הסיכויים שלא אראה אותה שוב לעולם וזו ההזדמנות שלי.

נסעתי לקולג׳, חניתי את הרכב רחוק כדי שלא יזהו אותי אך עדיין הייתה לי יכולת ראייה מצוינת, עצרתי את הרכב שאני משקיף על הספסל המרוחק שבו לראשונה ראיתי אותה שהיא בכתה. אני יודע שזה המקום הקבוע שלה להירגע

אחרי כמה דקות היא התיישבה שם , קטנה ויפה, רציתי לצאת מהאוטו לרוץ אלייה ולנשק אותה באגרסיביות אבל לא יכולתי
רציתי לקחת את הסיכון הזה בשבילה, ידי הייתה מונחת על ידית דלת , ולפניי שאני פותח אותה ומזנק החוצה,אני רואה מישהו שאני לא מכיר ניגש אלייה והיא מחייכת וקופצת עליו הרגשתי את הורידים שלי מתפוצצים
את העצבים שמטפסים בגופי , את הזעם הגדול
הכעס משתלט עליי ואני מתאפק לא לצאת מהאוטו ולשחוט לו את הפנים על זה שלקח לי את הבחורה היחידה שהצלחתי לאהוב באמת

אחמ אחמ אם עד השעה 17:30 יש 70 הצבעות ו30 תגובות אני עושה מרתון!!!!!!!!!!
מקווה שאהבתן את הפרק ואם אתן רוצות מרתון אזזזז תזיזו עניינים!