החיים שלי

~פרק 1~

"אוקיי, דיי, מספיק, אני צריכה ללכת"- אמרתי לעמית כשקמתי ממטיתו.

"למה?, מה קרה? עשיתי משהו לא בסדר?"- שאל כשבקולו נשמעה אי הבנה.

"תקשיב"- אמרתי ושתקתי לרגע, "אני כבר הסברתי לך, אני לא יכולה להמשיך, אני מבינה שאתה רוצה לעזור לי ולדבר איתי, אבל זה לא עוזר לי, אני שונה, תמיד אהיה! כזאת אני"- אמרתי והשפלתי את מבטי לרצפה.

"אני מבין אותך"- אמר עמית כשקם גם הוא מהמיטה וחיבק אותי.

"מה את רוצה שנעשה?"- שאל והסתכל בעיניי.

"אפשר גלידה?"- צחקקתי והסתכלתי עליו.

הוא יודע שאני אוהבת את זה.

"איזו שאלה, ברור שכן"- הוא אמר ואז שנינו צחקנו.

אני ועמית מכירים מעל שנתיים, היינו ביחד 5 חודשים ואז נפרדנו אבל הבנו שאנחנו לא יכולים אחד בלי השניה, ומאז אנחנו חברים ממש טובים ואי אפשר להפריד בינינו, אפילו לחברים המשותפים שלנו נמאס מאיתנו, כי לא משנה לאן נלך הם תמיד יראו אותנו שם ביחד. כיף לנו פשוט להיות אחד עם השניה, אנחנו מבינים אחד את השניה מחצי משפט ואני מרגישה בטוחה לידו.
אולי תשאלו למה אנחנו לא ביחד, אז התשובה פשוטה- אני נמשכת לבנות.
בתקופה שאני ועמית היינו ביחד זו הייתה תקופה לא מובנת בשבילי וציפו ממני שיהיה לי חבר, ובגלל שהיינו חברים טובים והוא חיבב אותי, אז משם זה התגלגל...
היום המשפחה שלי מודעת למי שאני ואני שמחה שכל הדברים המסובכים מאחוריי.
אגב עמית הוא בי, ובגלל זה הוא מבין אותי בהרבה דברים, הוא לעומתי- עדיין בארון מפני ההורים שלו.

"מיה! חכי!"- עמית קרא לי בתקווה שאחכה לו.

הוא יודע שאם אני מוכנה, אני יוצאת...

יצאנו לאכול גלידה, וכמו תמיד נהנתי איתו, איך אפשר שלא.