החיים שלי

~פרק 2~

"תביא לראות את התעודה"- אמרתי לעמית כשהושטתי את ידי לקחת לו אותה.

"יאללה, אבל תביאי גם את שלך"- ענה עמית.

הציונים היו טובים, סיימנו מחצית. אני ועמית לא חנונים אבל אנחנו משקיעים בלימודים.

אחרי הביה''ס תכננו ללכת לסרט ואיכשהו לחגוג, אנחנו תמיד עושים את זה, מן מסורת...

ניגשה אליי אחת הבנות בכיתה, היא לא זכורה לי, לא פגשתי אותה לפני כן...שעריה היו מעט קצרות שחורות וחלקות, עניה חומות כאש, נמשים כנקודות פזורות על אפיה ולחייה, היא ממש יפה.

"היי"- אמרה.

''שלום, את חדשה?"- שאלתי.

"לא ממש, אני בשכבה, הייתי ב-י'/3"- ענתה.

ואני תהיתי איך לא פגשתי אותה לפני כן.

"האמ.. קוראים לי מיה, נעים מאוד"- אמרתי והושטתי את ידי.

"אני סתיו, נעים מאוד"- הושיטה את ידה וחייכה.

לחצנו את ידינו, באותו רגע היד החמה שלה העבירה צמרמורת קלה בגופי, זה היה מדהים, אף פעם לא הרגשתי דבר כזה.

עמית ניגש, הכרתי ביניהם.
החלפנו מבטים וכפי שאמרתי אנחנו יכולים להבין אחד את השניה מחצי משפט, אז עכשיו הבנו רק בהחלפת מבטים.

"אני ועמית מתכננים ללכת לסרט אחרי הביה''ס, רוצה להצטרף? הכרטיסים עלינו"- שאלתי את סתיו.

היא חייכה וענתה- "כן", החיוך שלה היה שווה כל רגע.

חזרנו מהסרט, הלכתי לעמית, סיפרתי לו שיש מצב, אולי קטן, אולי פצפון שאני דלוקה עליה.

הוא צחק ונשכב על המיטה, נשכבתי לידו- "אתה חושב שיש לי סיכוי?"- שאלתי בלחש.

"ת'אמת אני חושב שכן, יש שמועות עליה שהיא לא ממש הטרו..."- אמר עמית בזמן שהזדקף והוריד את חולצתו.

"רגע, זאת היא?! גם אני שמעתי את השמועות אבל לא חשבתי שהן עליה..ממתי הם?"- שאלתי בהלם.

"אני חושב שכבר שבועיים בטוח"- ענה.

עברו 3 ימים ולא ראיתי אותה, מה קרה לה?! לאן היא נעלמה?- שאלתי את עצמי.
כשסגרתי את הלוקר ראיתי אותה, היא ניגשה אליי.

"היי, מה קורה?"- שאלה.

"רגיל, את יודעת, לימודים, איפה היית?, שמתי לב שנעלמת לכמה ימים, מה קרה?"- עניתי לשאלתה, ובעצמי שאלתי.

"האמ.. ענייני משפחה, עדיף לא להיכנס לזה"- ענתה בהשפלת מבט.

היא סיקרנה אותי עוד יותר, מה אני אמורה להגיד, בסוף עניתי- "בסדר".

התיידדנו,
ממזמן לא דיברתי עם מישהו שהוא לא עמית.
באותו הזמן עמית היה עם המשפחה שלו בחו''ל.

עברו שבועות, אני וסתיו נהיינו חברות ממש טובות,  בזמן האחרון דיברנו המון.
הזמנתי אותה אליי הביתה, מן ערב בנות כזה, ההורים לא היו בבית.
היא נכנסה לחדרי וראתה דגל גאווה קטן על השולחן, הוציאה אותו מהכוס שעמד בה, והניפה אותו מצד לצד, ואמרה לי- "הלוואי והייתי כמוך".

''איך כמוני??"- שאלתי בבלבול.

"נו, כמוך, בחוץ"- אמרה.

הסמקתי, ושאלתי- "את גם כזאת? את גם נמשכת לבנות?"

"כן.. את לא ידעת, כל הביה''ס יודע, בגלל השמועות הארורות האלו"- אמרה, והשפילה את מבטה.

"היי, תקשיבי, אף אחד לא באמת יודע, אלו רק שמועות, אין הוכחה או משהו.
את מכירה את אבי, נו אבי שטיינצר,
הפנימיסט"- שאלתי.

היא הנהנה לכן.

"אז כולם חשבו שהוא יתום כי אף פעם ההורים שלו לא באו לאסיפות ולא לקחו אותו הביתה מהפנמייה,
עם הזמן כולם שכחו ועזבו אותו"- אמרתי כשהסתכלנו אחת לשניה בעיניים.

"את חושבת שזה גם מה שיקרה לי?"- היא הסתכלה בעיניי, כשעיניה התמלאו בדמעות.

ניגבתי את דמעותיה עם אצבעותיי, חייכתי אליה ואמרתי- "הכל אהיה בסדר, אני מבטיחה".

היא הסתכלה עליי, והרגשתי כיאלו היא באמת בוטחת בי, באמת סומכת עליי.

לא עבר רגע והרגשתי את שפתיה על שפתיי, ידיה החמות שוב נגעו בגופי והצמרמורת חזרה על עצמה, רק הפעם בעוצמה חזקה יותר, הרגשתי את ידיה על פני, וידיי חיבקו את גבה התחתון.
נישקתי את צווארה, לפעמים הנשיקות הרגישו ארוכות וחזקות עד שפחדתי להכאיב לה.
שפתיה היו רכות כמו כרית מנופחת לפני שינה,
אני התאהבתי בה, בה ובשפתיה, בה ובגופה, בה ובנגיעות ידיה.

התנשקנו, נרדמנו ביחד במיטתי, כשהתעוררתי היה 10 בבוקר, יום שישי. סתיו עדיין ישנה.
לא שכבנו, לא רצינו. הנשיקות הנעימות של סתיו לא יישכחו לעולם.
אני זוכרת שנרדמתי תחת ליטופיה על פני, אני ממש אוהבת איך שהיא עושה את זה, יש בה מן קסם מיוחד שאין באף אחת אחרת.