החיים שלי

~פרק 9~

אני ועמית נרדמנו בדרך.

"חבר'ה, תתעוררו. עצרנו."- אמר פקח האוטובוס.

"האמ.. אנחנו כבר באילת?"- שאלתי בקול ישנוני.

"לצערי לא, לאוטובוס יש פנצ'ר.
אבל עצרנו ליד תחת דלק, אולי תמצאו טרמפ"- אמר הפקח והמשיך ללכת לאורך האוטובוס.

"שמעת מה אמר הפקח?"- שאלתי את עמית.

"הממ מממ"- המהם עמית.

"טוב, בוא"- אמרתי, תפחתי לעמית על הכתף וקמתי מהמושב.

"איך נמצא עכשיו רכב או עוד אוטובוס שעוצרים כאן? אנחנו בחור"- אמר וירד אחריי.

"אז... אז נחכה.
מקסימום נחכה עד שהם יתקנו את הפנצ'ר"- אמרתי.

חיכינו 3 שעות.
התעייפנו מאוד.
הפנצ'ר לא תוקן, זו הייתה בעיה יותר חמורה מפנצ'ר בגלגל. המנוע הפסיק לעבוד.

גם אנחנו וגם העובדים נתקענו.

ניסינו לתפוס מכוניות שעברו אבל לא עצרו לנו.

החשיך, והעברנו את הלילה בחנות שבתחנת דלק.

בבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל.
7:07 הראה השעון.
הבטתי מהחלון של החנות וראיתי אוטו.
האוטו היה הגדול, ג'יפ שחור עם חלונות כהים, ואי היה אפשר לראות את הנוסעים.

"היי! היי! חכו רגע!"- צעקתי ורצתי לעבר הג'יפ.

פתחו לי את החלון.

"שלום, תודה שעצרתם.
בוקר טוב, אתם נוסעים לאילת?"- שאלתי.

"כן חמודה, אנחנו בדיוק עצרנו לתדלק.
קרה משהו?"- שאל הגבר.

הוא היה נאה מראה, אפילו מאוד.

לידו הייתה אישה. לפי הבעת פניה היא לא הייתה בשיא ההתלהבות לדבר איתי, וכנראה גם לא אהבה שהגבר מדבר איתי.

"כן, קרה. תודה ששאלת.
אנחנו כאן מאתמול, האוטובוס נעצר, הייתה תקלה. ואנחנו לא יודעים איך להגיע מכאן לאילת.
תוכל בבקשה להסיע אותנו?"- אמרתי והתכסתי בשמיכה שהייתה עליי.

"האמ... כמה אתם?"- שאל.

רציתי להגיד לו שאנחנו 5 אנשים.
אבל אני ועמית היינו צריכים למצוא את סתיו, וכולם ישנו.

"2, אנחנו רק 2"- אמרתי.

"אז איפה השני?"- שאל וצחקק.

"רגע, אלך לקרוא לו."- עניתי ורצתי בחזרה לחנות.

כשרצתי, הסתכלתי לאחור, לרגע.
ראיתי שהאישה לוחשת משהו לגבר ההוא, והבעת פניו השתנתה ברגע.
אני חושבת שזה היה משהו רע.

"קום, קום, מהר, אנחנו נוסעים"- אמרתי בלחש לעמית והנעתי אותו מצד לצד.

ישבנו בג'יפ.
נסענו.