החיים שלי

~פרק 6~

"מתי האזכרה? השבוע? באיזו שעה?"- שמעתי את סתיו אומרת כשעליתי במדרגות ופתחתי את הדלת.

"היי, בוקר טוב"- אמרתי ונישקתי את סתיו.
"לאן את כבר לבושה כ"כ מוקדם ובשבת?"- שאלתי בצחקוק.
"קרה משהו? של מי האזכרה?"- שאלתי.
"פשוט שמעתי אותך אומרת בדיוק
כשנכנסתי לחדר"- אמרתי כדי לא ליצור אי הבנה.

"היי, אני פשוט צריכה ללכת עכשיו, לאבא שלי, יש לנו משהו"- ענתה כשהכניסה את בגדיה הנותרים שהיו על המיטה לתיק.

"אבל האוכל מוכן, באתי לקרוא לך"- אמרתי בביאוס.

"פעם אחרת, ביי."- אמרה סתיו כשעברה לידי, נתנה לי נשיקה בלחי והסתערה החוצה.

"משהו כאן לא בסדר, בכלל לא.
לא ראיתי אותה ככה אף פעם.
היא בלחץ... זה מוזר, היא אף פעם לא הייתה לחוצה.
זה לא אופייני לה"- חשבתי לעצמי, והפעם המחשבות שלי היו נראות לי ממש הגיוניות.

"אני צריכה לעשות עם זה משהו, יותר מדי דברים היא שומרת בסוד ממני. אולי זה לטובתי, אבל יש לי תחושה שזה לא רק שמירה של משהו ממני, אלא גם שקר, היא אולי משקרת לי לגבי משהו. זה מוזר."- חשבתי לעצמי ולא רציתי להאמין.

לא ראיתי את סתיו כבר יותר משבוע, היא לא עונה לי להודעות ולשיחות. באתי אליה יום אחד הביתה והיא לא הייתה שם.
נסעתי לבית של אבא שלה, היא ואבא שלה לא היו שם.

"אין מצב שהיא עזבה בלי להודיע לי... זה לא יכול להיות"- חשבתי והכחשתי.

דיברתי עם עמית, שאלתי אם הוא ראה אותה או דיבר איתה...
תשובתו הייתה שלילית.

ירדתי לאכול ארוחת ערב עם משפחתי. כמו תמיד יושבים באותו הסדר.
אנחנו כבר התרגלנו שסתיו אוכלת איתנו ארוחת ערב בימים מסויימים, ושגם לה יש מקום מיוחד בשולחן. היום היא הייתה צריכה להיות בשולחן כמו בחמשת חודשים האחרונים. והיא לא כאן.

התיישבנו לאכול.
בגלל שסתיו לא הייתה, אנה התיישבה לידי לרגע.

"את בסדר?"- שאלה אנה.

"אני סבבה"- שיקרתי. "את יושבת על המקום של סתיו, קומי, תעברי למקום שלך"- הערתי.

"נו באמת... את לא תעבדי עליי, אני רואה שמשהו לא בסדר"- אמרה, והתעלמה ממה שהערתי לה.

"קומי!... את לא יכולה לשבת כאן."- דרשתי והבהרתי.

אנה קמה וחזרה למקומה.

"האורז ממש טעים אמא, שיחקת אותה"- אמר איתי.

"מתוקה, תאכלי. האוכל באמת טעים. אבא הכין את הבשר כמו שאת אוהבת."- אמרה אמא ברוגע, כשחתכה חתיכה מהבשר והכניסה לפה.

"אני לא רעבה, אני אוכל בחדר מאוחר יותר"- השבתי.

"תגידי, סתיו לא תגיע? מזמן לא ראינו
אותה כאן"- שאלה אמא.