יום למחרת קמתי בבוקר לבית ספר אחרי לילה שבקושי ישנתי בו, לא הצלחתי להרדם. המחשבות הציפו את ראשי ולא נתנו לי מנוח, לא ידעתי מה אמא שלי ואני עומדות לעשות ואיך אנחנו עומדות להסתדר מבחינה כלכלית.
דמי האבטלה שלה והכסף שאני מרוויחה כמלצרית לא יספיקו לנו כדי להתקיים, אני מקווה מאוד שהיא תמצא עבודה בקרוב כי אחרת אנחנו נתפרק.
בדרך לבית ספר התקשרתי לבוס שלי ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד משמרות ערב בכל הימים השבוע. הוא הופתע מבקשתי ושאל אותי אם הכל בסדר, אני אף פעם לא לוקחת כמות כל כך גדולה של משמרות בשבוע. אמרתי לו שכן, למרות שכלום לא באמת בסדר.
בדרך כלל אני עובדת פעמיים או שלוש בשבוע וזה מספיק לי, אף פעם לא רציתי להעמיס על עצמי בעבודה. עבדתי כדי שאוכל לקנות כל דבר שרק ארצה ושלא יחסר לי כלום, ועזרתי לאימי כמה שיכולתי. תמיד רוב ההוצאות הכלכליות היו על חשבון המשכורות שלה לכן הרשתי לעצמי לבזבז את רוב הכסף שהרווחתי על דברים שרציתי ועל יציאות.
אבל עכשיו דברים יתחילו להשתנות ואני אצטרך להתחיל להתגבר על קשיים שיוצבו לפניי. זה קשה לעבוד באינטנסיביות בתקופה שאני גם לומדת בה. זה לא קל להיות בבית הספר למשך מספר נכבד של שעות ולאחר מכן לעבוד במשך כל היום ללא מנוח.
אבל אין לי ברירה כרגע, אני חייבת לעבוד כמה שיותר עד שאמא שלי תמצא עבודה. אני צריכה להפרד משעות השינה היקרות שלי ולצמצם משמעותית את המפגשים החברתיים שאני נוכחת בהם.
השבועיים שלאחר מכן עברו באיטיות ובקושי רב, התמודדתי עם עומס ועם עייפות מוגברת. הייתי צריכה להתחמק מחבריי ונאלצתי לוותר על מפגשים של החבורה שלי.
ידעתי שזה לא יוכל להמשך לזמן ממושך בלי שחבריי יבינו שעובר עליי משהו, אבל אין לי ברירה. ואם אני אצטרך להתחיל לשקר בשביל להחזיק את הבית שלי, אני אעשה את זה פעם אחר פעם.
ואם אני אצטרך לוותר על עצמי בשביל אמא שלי, אני אעשה את זה. אני אעשה כל מה שצריך בשביל שהבית שלי לא יקרוס.
כשיום חמישי הגיע לא יכולתי שלא לשמוח. ראיתי את האור בקצה המנהרה, סוף השבוע הרגיש קרוב מתמיד. אמנם אני עובדת בשבת בערב, אבל לפחות אני אוכל להשלים שעות שינה ביום שבת ולאגור כוחות לשבוע הבא שיהיה מאתגר לא פחות. אני לעולם לא אצליח להתרגל לשגרה החדשה שלי.
לשיעור השלישי היום לא נכנסתי. אני ושלו הברזנו ממנו וישבנו על הספסל הקבוע שלנו בחצר הראשית והשלמנו פערים. הרבה זמן לא יצא לנו לדבר בפרטיות, התגעגעתי לחבר הכי טוב שלי.
״אני גמורה מעייפות״ מלמלתי ופיהקתי. אני רק מחכה לרגע שאגיע הביתה אחרי המשמרת ואלך לישון.
״ליאן, הכל בסדר איתך?״ שלו שאל.
״כן, למה אתה שואל?״ שאלתי בחשדנות.
YOU ARE READING
לאחות את השברים
Romance״אולי את חושבת שאנחנו שני הפכים, אבל את אפילו לא מבינה כמה אנחנו דומים. שנינו מזויפים, אנחנו בסך הכל דמות שבנינו כדי להתמודד עם הכאב שלנו ולהכחיש את המציאות״
