my american boy

פרק 13

התעוררתי בבוקר אחרי שלא ממש הצלחתי לישון הלילה, טוב בכלל לא הצלחתי לישון, רק בכיתי והרבה, אם הייתי מצליחה למצוא סיבה למה שהוא יפרד ממני אולי זה היה קל יותר,הוא אמר לי אלפי פעמים, ביום, כמה שהוא אוהב אותי, אין לי מושג למה שהוא יעשה את זה, אני לא מבינה, המחשבות לא עזבו לרגע, דפיקות נשמעו בדלת חדרי "לא" צעקתי בקול צרוד "קטנה את בוכה? את רוצה לצאת לאכול? יום שישי היום" דין אמר "אני סתם עייפה תלך עם יונתן" אמרתי לו והוא כנראה הלך בזמן שאני פשוט בהיתי בתקרה.

בהמשך היום הדבר היחידי שעשיתי היה לשלוח לליה הודעה שהכל בסדר אבל אני חולה אז שלא תדאג ושלא תבוא לפה כי אני מדבקת. דפיקות נשמעו בדלת שוב "לא" צעקתי בעצבים "בואי לאכול, יש קידוש" אבא צעק לי מבעד לדלת "אבא אני חולה תעשו בלעדיי" סיפרתי את התירוץ שלי "טוב מאמי, תנוחי קצת" הוא ענה והלך. אחרי כמה שעות שוב נשמעו דפיקות בדלת "אני נכנס" שמעתי ומיד לאחר מכן הדלת נפתחה ודין עמד שם מתקרב למיטתי "לך מפה" אמרתי לו אך במקום זאת הוא התיישב לידי "מה קרה לכם?" הוא שאל בשקט ויכולתי לשמוע שכואב לו עליי, על ליאם, על המצב "הוא בטח סיפר לך כבר" עניתי ודין הניד בראשו לשלילה "הוא הלך, על הבוקר ואמר שיחזור מחר ולא לדאוג ואם תשאלי אותי זה הכי מדאיג" דין אמר "אני לא יודעת, אני לא מבינה למה הוא עשה את זה" בכיתי לדין "הוא לא אמר למה הוא עשה את זה?" דין שאל ואני הנדתי בראשי ומשכתי באפי, דין יצא מהחדר אחרי השיחה שלנו ואני חזרתי לבהות, שניר בגד בי, ליאם נפרד ממני מסיבה לא ברורה, אני לא מבינה מה פגום בי. כשהשעה הייתה שש בבוקר הגעתי להחלטה מה אני עושה, ארזתי תיק קטן עם קצת כסף, לקחתי את המפתחות לאוטו ונסעתי לבית הקברות "היי אור" אמרתי לקבר שניצב מולי "בשבעה שלך כולם אמרו לי שאני חזקה ושאני מהממת ושאתה שומר עלי מלמעלה" המשכתי "אבל כנראה הם טעו, אני לא יפה ולא חכמה וגם האמת לא נראה לי אתה שומר עלי, אולי זה מגעיל לומר את זה כי כל כך הרבה אנשים מאמינים בזה, קצת מצחיק שזו רק הפעם השנייה שאני פה" אמרתי וגיחכתי לקראת סופו של המשפט "אם הוא היה אומר לי למה הוא נפרד ממני אולי זה היה לי קל יותר, אבל הוא פשוט נעלם" בכיתי לאור, טוב לקבר שלו. אחרי שדיברתי עם אור נסעתי לצוק בים, לא לפני שעברתי באיזה מכולת וקניתי בקבוק וודקה ושתיתי בערך את כולו בפחות מחצי שעה, הצוק זה המקום שהייתי בורחת אליו עם נועה כשהיינו רוצות להבריז מבית ספר, הצוק גבוהה מתחתיו יש אבנים , אם אני אקפוץ אף אחד לא ידע לפחות לכמה ימים וגם יהיה לי את הנוף של הים כשאקפוץ, אני אוהבת את דין ואת ליה ואת יואב, אמא ואבא לא ממש שמים עלינו,כבר היום הם טסים שוב, ההחלטה היא שלי, לקפוץ או לא לקפוץ? לקפוץ או לא לקפוץ? לקפוץ או לא לקפוץ? לקפוץ או לא לקפוץ? לקפוץ או לא לקפוץ? לקפוץ או לא לקפוץ? זה מה שהיה לי בראש כל היום כשהוודקה זורמת בגופי. לקפוץ זו ההחלטה, השמש שוקעת ועוד אפשר לראות את הנוף, החלטתי לא להשאיר את דין בלי הסברים כמו שעשו לי אז כתבתי הודעה שתיזמנתי לעוד חצי שעה 'דין,אני קודם כל רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ומקווה שאתה תאהב אותי גם אחר כך, אני גאה בך על מי שאתה ועל איך שאתה חיי את חייך, אתה לא קשור להחלטה שלי ואתה הסיבה שלקח לי שעות לחשוב על אם לעשות את זה או לא, אתה האח הכי טוב שמישהו יכול לבקש לעצמו, תמסור ליואב וליה שאני אוהבת אותם וזו לא אשמתם, אני אוהבת אותך ותזכור שאתה לא אשם, אוהבת, הקטנה שלך, אלה' כתבתי לו ושלחתי את ההודעה שתגיע לדין עוד חצי שעה, נעמדתי על קצה הצוק מסתכלת על הנוף "היי, את, איך קוראים לך?" שמעתי מישהו מדבר איתי אך התעלמתי "תסתכלי עליי רגע" האיש ביקש והסתכלתי עליו וראיתי לוחם אש עם המדים והכל "איך קוראים לך?" הוא שאל "אלה" עניתי בשקט "אלה תלכי צעד אחורה, בשבילי" הוא אמר אך לא הקשבתי לו, יש לי בערך דקה לקפוץ לפני שיבואו לתפוס אותי, ראיתי את כל הסדרות משטרה האלה כדי לדעת, לקחתי נשימה עמוקה יודעת שזו נשימתי האחרונה מסתכלת לשמים אליהם אולי אגיע עוד רגע וקופצת.

אך במקום ליפול קדימה נפלתי אחורה רואה את אותו הכבאי, הוא תפס אותי "למה? למה עשית את זה?" שאלתי אותו וראיתי את אחד הכבאים עם הטלפון שלי "עזוב אותי" צרחתי על הכבאי שהחזיק אותי עד שראיתי את דין רץ לכיווני "קטנה שלי" הוא צעק ולקח אותי מידיו של הכבאי, עוטף אותי לחיבוק חזק ובוכה יחד איתי "למה?" הוא שאל מסתכל לתוך עיניי הדומעות "רק תסבירי לי, בבקשה" דין התחנן אלי "כולם הולכים ונעלמים לי, זה התחיל מאור שיום אחד לא היה יותר ואחריו שניר שפשוט יצא מחיי ועכשיו ליאם, כולם לא אוהבים אותי, אני לא מבינה למה הם הצילו אותי, אני לא מבינה" עניתי לו בבכי "אני אוהב אותך" הוא אמר לי "בואי נלך הביתה" דין אמר ולאחר שהכניס אותי לאוטו דיבר רגע עם לוחמי האש ונהג הביתה.

"בייב, דין" ליאם קרא בבהלה כשנכנסנו הביתה "לא עכשיו ליאם" דין אמר לו ועלינו למעלה, דין השכיב אותי לישון וחיכה שארדם.

*נקודת מבט ליאם*

"ביום רביעי בלילה הודיעו לי שלאבא שלי היה דום לב ואני לא יודע איך הגעתי למסקנה שלהפרד מאלה יהיה הדבר הנכון לעשות אבל זה מה שקרה, אני כל כך מצטער, כל כך" אמרתי לדין והדמעות שלי יצאו למרות שניסיתי להחזיק אותך בפנים "למה לא סיפרת לי על אבא שלך? אנחנו חברים הכי טובים" דין שאל אותי וצדק "כל דבר שעשיתי הוא שגיאה מלא לספר לך ולאלה ועד להפרד ממנה, פשוט הכל" אמרתי לו "זה עומד להיות קשה להחזיר אותה אלייך, היא ניסתה להתאבד, היא כמעט קפצה מצוק" דין אמר לי "אני לא פאקינג מאמין, זאת אשמתי אני פגעתי בה כל כך חזק" אמרתי "מה עם אבא שלך?" דין שאל בדאגה "הוא בסדר הודיעו לי לפני איזה שעה וישר באתי לפה" שיתפתי את דין "אתה חושב שהיא תחזור אלי?" שאלתי "אני חושב שזה יכול לקחת זמן, אולי מעט ואולי הרבה אבל אל תוותר עליה, בבקשה" דין ענה לי "בחיים אני לא אוותר עליה"