my american boy

פרק 1

"מאמי את בטוחה שאת לא רוצה לבוא? דין מגיע" אמא שלי שאלה אותי כשהיא לבושה בשחור ואבא לידה עם חליפתו השחורה שיוצאת פעמיים בשנה מהארון "אני בטוחה, תפסיקי כבר לשאול" עניתי בשקט אך העצבים נשמעו בקולי והם יצאו מהבית ואני נשכבתי על הספה. דפיקות נשמעו בדלת "כן" צעקתי והדלת נפתחה וראיתי את שניר נכנס אלי הביתה "אל תתחיל אפילו" אמרתי בעצבים והוא הרים ידיים בכניעה בלי לומר כלום והתיישב על הספה, הנחתי את ראשי עליו ובתגובה הוא שיחק בשיערי, הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי אך התעלמתי ממנה עד ששניר מחק אותה עם ידו שעד לפני רגע ליטפה את שיערות ראשי "את לא יכולה להתעלם ממה שקורה, היית צריכה ללכת איתם" שניר סוף סוף אמר משהו "אל תגיד את זה, אתה יודע שאני לא מסוגלת" עניתי לא והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי "אני יודע שאת מסוגלת להכל, כל מה שתרצי תוכלי לעשות" הוא אמר לי ברוגע "אכלת היום?" הוא המשיך לדבר ולי כבר לא היה כוח לדבר אז פשוט הנהנתי בראשי לחיוב למרות שאני מודעת לכך שלא אכלתי כבר מאתמול בצהריים ועכשיו כבר 21:00 בערב "אני מכין לך פסטה, ואמא שלך אמרה לי שלא אכלת" שניר הודיע ואני שתקתי, אני לא מסוגלת לאכול.

טוב, אז אני אלה לָאוּפר בת 17, כיתה י'א, שיער חום בהיר, עיניים ירוקות כהות בחושך אפשר לחשוב שהן חומות בהירות, אני דיי נמוכה 1.60, אני רזה אך לא יותר מידי, יש לי חבר קוראים לו שניר הוא בכיתה י'ב, אנחנו יחד כבר חמישה חודשים, שיערו בצבע בלונדיני/ שטני, עיניו בצבע חום בהיר וזיפים קצרים מעטרים את פניו, שניר גבוהה ממני בהרבה הוא 1.85. לאמא שלי קוראים תמר ולאבא שלי יהורם, יש לי שני אחים, טוב היו לי שני אחים עכשיו יש לי אחד והאחד הזה הוא דין הוא בן 20 והוא בצבא כרגע, השני הוא אור, אור היה אמור להיות בן 22 אך זה לא קרה, כשאור היה בן 20 הוא נהרג במבצע צבאי זה היה לפני כמעט שנתיים, היום ערב יום הזיכרון, אמא שלי רצתה שאבוא לטקס הגדול והמרהיב שמראה איזה יופי המדינה זוכרת את החיילים אבל מה זה משנה שהמדינה זוכרת אם לי כבר אין את אחי הגדול?

"יפה שלי בואי תאכלי" שניר קרא לי והבנתי ששקעתי למחשבות כבר הרבה זמן וקמתי מהספה מתיישבת מול הצלחת שמלאה בפסטה ומולי יושב שניר ומסתכל עליי "בבקשה תאכלי, בשבילי" הוא ביקש והכנסתי פסטה אחת לפי והרגשתי את הבחילה שאני מרגישה כבר כל היום מתגברת "אני לא יכולה יותר" אמרתי ושניר לא אמר כלום רק קם מכסאו הקים אותי מהכיסא וחיבק אותי חיבוק אוהב ואני התפרקתי על חזהו "אתה תשאר לישון איתי?" שאלתי אותו כשהתיישבנו בספה שוב "מה שתרצי" הוא ענה ועלינו לחדר שלי ואני החלפתי לפיג'מה בזמן ששניר נשאר עם בוקסר ונשכבנו במיטה מסתכלים אחד על השניה "מאמי? את רוצה לבוא מחר לבית ספר או שלא?" שניר שאל אותי, שנה שעברה לא הלכתי, הכל היה טרי מידי "אני אבוא" הודעתי לאחר קצת מחשבה "אני פה בשבילך, למה שתצטרכי" שניר אמר ונישקתי אותו בעדינות, שניר נרדם כבר מזמן אך אני לא מצליחה אני נזכרת באותו היום שהחיילים הגיעו אלינו הביתה ובישרו לנו שאור נהרג, אני לא דיברתי עם אף אחד במשך שבוע וחצי אפילו לא מילה, דלת חדרי נפתחה בעדינות ודין הציץ פנימה ובתגובה יצאתי בשקט מהמיטה והלכתי אליו סוגרת את דלת החדר אחרי, הוא עטף אותי בזרועותיו הגדולות "חשבתי שתבואי" הוא אמר והלכנו למסדרון המואר ויכולתי לראות שהוא בכה "אני לא הייתי מסוגלת, יהיה מחר טקס בבית ספר" אמרתי לו "חשבתי שתבואי איתנו לקבר מחר" דין אמר והשפיל את עיניו "אל תעשה לי את זה, זה קשה לי" עניתי לו, אני ודין תמיד היינו קרובים שנינו תמיד היינו יותר קרובים לאור, כל אחד בנפרד אבל מאז מה שקרה התקרבנו יותר "אני מתגעגעת אליו" אמרתי בשקט "גם אני מאוד" דין אמר גם הוא "ואני לא אוהב שאתם ישנים יחד את קטנה" דין הוסיף את המשפט הקבוע שלו "תפסיק" אמרתי לו והוא חייך אליי "לילה טוב קטנה" הוא קרא לי בשם הכינוי שהוא ואור תמיד קראו לי בו ואני נכנסתי חזרה לחדר נכנסת חזרה למיטה ונרדמת לאחר זמן מה.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי את אור כשראיתי אותו מכין פסטה במטבח "מכין פסטה רציתי להפתיע אותך" הוא ענה לי בקלילות "אתה לא אמור להיות פה"עניתי עם דמעות בעיניים "אז איך הולך עם שניר? אני רואה שאת מאושרת איתו" הוא אמר מתעלם ממה שאמרתי "בואי שבי איתי לאכול" הוא אמר מתיישב בשולחן "למה יש לך דם על המדים?" שאלתי אותו "מה זאת אומרת? זה כי אני מת" הוא ענה "לאאא" צעקתי והתעוררתי בוכה מהסיוט שהיה לי עכשיו ומיד אחרי התעורר גם שניר מהצעקה "חלמת עליו שוב?" שניר שאל בעדינות ומחה את הדמעות שלי ואני הנהנתי, זה קורה לי לפעמים בעיקר לפני טקסים ואזכרות "בואי תנסי לישון, אני פה הכל בסדר" הוא אמר ועצמתי את עיניי.

התעוררתי בבוקר ועשיתי את ארגוני הבוקר שלי, לובשת חולצה שחורה, אני לא אלבש לבן זה לא יום חגיגי בשבילי, שמתי מסקרה כי אני לא יוצאת מהבית בלי זה, השפרצתי קצת בושם והייתי מוכנה, לעומתי שניר לבש חולצה לבנה "את בטוחה שאת לא רוצה ללכת עם המשפחה שלך?" שניר שאל והנהנתי, יצאנו מהבית ונסענו לבית הספר באוטו של שניר כשהוא נוהג, גם לי יש רישיון אבל בדרך כלל שניר נוהג, כשנכנסנו לבית הספר ראיתי את נועה, החברה הכי טובה שלי, היא ישבה עם שאר החבורה שלנו וכשראתה אותי קמה אליי ושניר סובב אותי אליו ככה שעמדנו אחד מול השניה "אם את צריכה משהו, כל דבר תתקשרי ובכל מקרה נפגש בטקס" הוא אמר ונפרדנו בנשיקה "איך את?" נועה שאלה אחרי שהתחבקנו "לא ענית לי להודעות ולשיחות" היא המשיכה לדבר, טוב זו נועה, היא היפראקטיבית בטירוף "אני בסדר" עניתי לה "לא את לא, אל תשקרי לי" היא אמרה ברצינות "סבבה, קשה לי, רע לי ובא לי שהוא יהיה איתי פה, סבבה לך?" עניתי לה בכעס והלכתי לכיוון והחבורה שלנו שישבה על הדשא ומחבקת את כולם ומתיישבת איתם, הם דיברו ואני שקעתי במחשבות שלי על אור "אֶל" קורן קרא לי בכינוי שלי ורק אז שמתי לב שכולם כבר הלכו "בואי צריך ללכת לטקס" הוא אמר והושיט לי את ידו כדי לקום וקמתי מהדשא, מנקה את מכנסיי מהדשא והולכת יחד עם קורן חבר אחד הטובים שלי לאודיטוריום של בית הספר, בכניסה לאודיטוריום שניר חיכה לי, קורן נפרד ממני והלך לשבת עם החבורה שלנו ואני הלכתי עם שניר למקום אחר, יותר קרוב לחברים שלו