my american boy

פרק 21

התעוררתי אחרי כמה שעות לדעתי לגלות שאני במיטת בית החולים "סעמק" מילמלתי לעצמי "היי אלה, אני שמחה לראות שהתעוררת, אני ניצן האחות במשמרת הקרובה" האחות אמרה ואני חייכתי אליה חיוך מזויף 'הלכתי כשראיתי שאת בסדר, לא הייתי צריכה לספר לך עליו, סורי, ביקשתי שיפסיק לשתות והוא הסכים, תדאגי להבריא, נדבר יותר מאוחר' ראיתי שליה כתבה לי לפני שעתיים 'הכל טוב' עניתי לה וסגרתי את הטלפון מסתכלת על השומר מסך שלי, תמונה שלי ושל ליאם מחייכים עם מסכה שחורה על הפנים 'פשוט תתקשרי' הראש שלי אמר 'אל תתקשרי הזמן הזה יעשה לו טוב, הוא לא יצטרך לדאוג לך' הצד השני אמר, הרגשתי שיושבים לי מלאך ושטן על הכתפיים "שלום אלה" הרופא נכנס "היי" עניתי חסרת כוחות "טוב אז ככה לדעתי ההתעלפויות שלך נובעות מלחץ, אני מאמין שעכשיו שחופש פסח הגיע יהיה לך זמן להרגע, בכל מקרה אני אתן לך מרשם לכדורים שיעזרו לך, תקחי אותם כל בוקר ואנחנו נקבע לך תור לבדיקה חוזרת עוד חודש בערך, אל תשמחי מידי את נשארת הלילה להשגחה ואם הכל ילך כמתוכנן אז מחר נשחרר אותך" הרופא אמר ויצא מהחדר.

"היי קטנה" דין אמר כשנכנס לחדר בבית החולים "היוש" עניתי, כבר הרגשתי הרבה יותר טוב וממש התרגשתי לעוף מהמקום הזה, טוב רגע, שישי בבוקר הגיע ועוד מעט אני משתחררת "דין" קראתי לו והוא הרים את ראשו מהפלאפון שלו "מה?" הוא שאל "נוו" הוא האיץ בי כשלא דיברתי "מה איתו?" שאלתי לא יוצרת קשר עין עם דין "הוא בסדר" דין ענה ביובש "את יודעת, אני לא מבין אתכם" הוא פתח את פיו לאחר כמה דקות ואני פשוט הסתכלתי עליו "אתם לא יכולים אחד בלי השני אתם הכי דביקים בעולם, נכון אתם רבים לפעמים אבל זה לא סיבה להתעלל בעצמכם ככה ואני לא מבין למה אתם לא מספרים לנו מה קרה" דין אמר בכעס וידעתי שזה מדאגה, אני אחותו והוא החבר הכי טוב שלו, הם קרובים כמו אחים "יודע מה? סבבה? אני מתישה אותו, אני כל היום בוכה, מתעלפת, כל היום הוא רק מתעסק בלדאוג לי ואני בטוחה שזה מתיש אותו וידעתי שהוא לא יגיד את זה אז אני אמרתי לו את זה ואמרתי לו שילך הביתה ויתן לעצמו חופש" אמרתי לדין בעצבים "תגידי מה את מפגרת? נראה לך שזה מפריע לו? נראה לך שזה היה מתיש אותו והוא היה נשאר איתך? אני לא מבין, את חושבת שאת היחידה שבוכה? היחידה שהבן זוג שלה דואג לה? את לא דאגת כל שניה שהוא היה בצבא?" דין אמר לי ואני שתקתי, הוא צודק אנחנו צריכים לדבר אבל רק אחרי שאני אראה אותו אני אחליט מה אני עושה, אם טוב לו, אני משחררת אותו.

"וזהו את משוחררת" האחות ניצן אמרה ואני ודין יצאנו מבית החולים לאחר שהודינו לה כמובן. "רגע, את רוצה לבוא בערב למשפחה של יונתן לארוחת ערב או שאת רוצה לנוח?" "אני אבוא" אמרתי ועליתי לחדר שלי, למיטה שלי שכל כך התגעגעתי אליה, היה לי קשה לנוח בידיעה שליאם נמצא בחדר לידי אבל עוד לא הייתי מוכנה לדבר איתו, הכדור שהרופא נתן לי משפיע עלי ואמנם מרגיע אותי אך גם מעייף אותי אז נרדמתי אחרי כמה דקות...

"קטנה, קומי" דין העיר אותי והרגשתי אפילו טוב יותר, התקלחתי, עשיתי פן ובייביליס בקצוות שערי, לבשתי ג'ינס בהיר וגופייה לבנה עם עליונית בצבע אפור, הוספתי קצת מסקרה וירדתי למטה "יאללה בואו" דין אמר ואני וליאם יצאנו מהבית יחד עם דין, הדרך לא ארוכה היא בערך 10 דקות ברגל אבל נסענו באוטו משום מה, ליאם ישב ליד דין מקדימה ואני ישבתי מאחורה, הגענו במהירות ותוך רגע כבר ישבנו ליד השולחן העגול ליאם ישב ליד דין ומצידו השני של דין ישב יונתן, ליד יונתן אני ישבתי ולידי יולי ואז רחל ולידה ירון. הארוחה הייתה טעימה ועכשיו אנחנו יושבים בסלון, כולם צוחקים ואני הרגשתי שאני נחנקת, האווירה הזו שכולם צוחקים ואני לא מסוגלת פשוט עשתה לי רע "היה ממש טעים אבל אני חייבת ללכת, סליחה, דין אתה נשאר פה?" שאלתי "כן, חכי אני אקח אותך שניה" הוא ענה "לא לא, אני אלך ברגל" אמרתי, נפרדתי מכולם ויצאתי מהבית של יונתן והרגשתי את האוויר חוזר לי לריאות, התחלתי ללכת ברחובות אך לא חזרתי הביתה פשוט הסתובבתי בעיר עד שהגעתי לפארק הגדול והתיישבתי על אחד הספסלים "היי יפה, מה את עושה פה?" "קורן" אמרתי באושר וחיבקתי אותו והוא החזיר לי חיבוק ענק שהייתי זקוקה לו כל כך "תודה" אמרתי לו כשהתנתקנו מהחיבוק "אז מה? מה את עושה פה?" קורן שאל "סתם, תקופה קשה" אמרתי ועטפתי את עמי בידיי כי התחיל להיות קר "קחי" הוא אמר והגיע לי את הסווצ'רט שלו שהיה לידו ואני לבשתי אותו "אז מה גרם לתקופה להיות קשה?" התעניין "זוכר שהתעלפתי לפני כמה זמן?" שאלתי והוא הנהן "אז שוב התעלפתי ביום שני, חלמתי על אור והתעלפתי, לא משנה, ליאם כל הזמן דאג לי, בסיוטים, באזכרות, כשבכיתי ובכיתי הרבה ועוד כל מיני והרגשתי שזה מכביד עלי אז אמרתי לו את זה, כשהיינו בבית חולים אמרתי לו שילך הביתה לנוח קצת, שיקח הפסקה ממני,מהדאגה, הוא לא אמר כלום ויצא מהחדר, אחר כך ליה ביקרה אצלי וסיפרה לי שהוא שותה מלא ולא יוצא מהחדר שלו וקצת השתוללתי כי רציתי ללכת אליו וזהו" שפכתי הכל בפניו "או וואו" הוא אמר "לדעתי אתם זקוקים אחד לשניה, אתם הזוג הכי דביק וחמוד ואוהב שיש בעולם הזה" קורן אמר "תודה קורן" אמרתי והנחתי את ראשי עליו "התגעגעתי אליך קטנה" הוא אמר לי "למה אתה פה בכלל?" שאלתי אותו "ירדתי לזרוק את הזבל ועשיתי סיבוב" הוא ענה לי. "אני אלך עכשיו" אמרתי לאחר כמה דקות בהן דיברנו על דברים לא חשובים "ביי" "ביי" אמרנו והפצלנו כל אחד לביתו. שכבתי במיטה לא יודעת מה לעשות, ללכת אליו? לא ללכת? אני לא יודעת מה לעשות, אוף ...

מאז שאור מת ודין התגייס שנאתי את ימי שבת, תמיד הייתי לבד, לא היו לי את הארוחות בראנץ' המשפחתיות שהיו לכולם ואז כשדין וליאם היו פה היינו עושים את זה וזה שימח אותי מאוד ועכשיו אני מרגישה שחזרתי שנה אחורה וזה העציב אותי וגם יורד גשם היום למרות שכבר עברנו לשעון קיץ וגם זה עצבן אותי משום מה, לקחתי מהמקרר שוקו ועוגיות מהארון והתיישבתי בסלון. "בוקר" שמעתי את הקול שכל כך התגעגעתי אליו "נראה לי אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר ואני הרכנתי את ראשי "אני דאגתי לך, ליה אמרה לי שאתה שתית" אמרתי בשקט "למה דאגת לי?" הוא שאל ברצינות "אני לא יודעת זה פשוט שדאגתי" עניתי לו "את רואה? גם אני לא שולט על זה, אני פשוט דואג לך, ואם את בוכה או עצובה או שקשה לך אני פה בשבילך, זה לא מתיש אותי ואני בטח לא צריך הפסקה ממך" ליאם אמר "אני לא מבינה למה שתעשה בשבילי את כל הדברים האלו" אמרתי "את זוכרת את השיחה שלנו לא מזמן? ששאלתי אותך למה הביטחון עצמי שלך נמוך כל כך? ואמרתי לך שאת חייבת למצוא דרך להרים אותו? על זה דיברתי, את יפה כל כך ויש לך לב טוב ואני אוהב אותך" הוא המשיך "אני גם אוהבת אותך" אמרתי לו והתיישבתי עליו מניחה את הראש על החזה שלו "דין עדכן אותי בכל מה שהרופא אמר לך" ליאם סיפר ואני שתקתי, לא היה לי מה לומר. "סרט?" הוא שאל "סרט" החזרתי....