Is it real?

פרק 22

"לא בת אבל הוא בקומה"
"מה?"
"כן בת אני מצטער אבל אנחנו לא יודעים מתי הוא יקום.. זה יכול להיות עכשיו וזה יכול להיות עוד שנה וזה יכול להיות אף פעם.. אני מצטער כול כך מותק"
"אני יכולה להיכנס?"
"עוד חצי שעה תיכנסי עכשיו בודקים לו את הלב כנראה שהוא חווה התקף"
"אני חיב לחזור לעבודה מותק יש לי ניתוח עכשיו אני אשוב מאוחר יותר בסדר?" הנהנתי ונשארתי שם בצד
אני לא הולכת ללכת הוא יקום. הוא יקום וזה בטוח זה סגור..
הוא יקום עוד כמה דקות מקסימום יומיים הוא יקום. הוא חזק ואני יודעת שהוא יקום.
.......
עברו ימים הרבה ימים ועברו לילות הרבה לילות ואני פוחדת.
כול יום שעובר אני פה כמובן אבל הפחד מתחיל לטפס בי אני מתחילה להבין שכנראה אני לא אראה אותו בזמן הקרוב.
אלכסנדר מתחיל לעלות לי על העצבים.
הוא מתחיל לחקור אותי וחושש שהוא יותר מחבר בשבילי.
הוא לא מבין כלום.
והוא חוקר אותי עם הדברים האלה דווקא מתי שאני הכי רגישה.
אני מגלה שהוא חושב רק על עצמו והוא קנאי.
מאוד קנאי.
אני לא אוהבת טיפוסים קנאים כי אחר כך הם משתלטים לי על החיים וחושבים שאני שייכת להם.
זה נוראי.
הנה הוא בא עוד פעם.
"אז מה קורה עם החבר שלך?" שאל בגלגול עיינים.
התעלמתי ממנו.
התחלתי לדמוע בלי שום סיבה.
כנראה בגלל התקופה הזאתי.
עדיין לא בכיתי ולא פעם אחת.
לא הסכמתי לעצמי לא הסכמתי לעצמי להיכנע לזה.
הוא הסתכל נשף בחוזקה ופשוט הלך.
אני הולכת לגמור את המערכת יחסים הלא מוסברת הזאתי.
.......
עברו כבר חודשיים אני עדיין בגשר של בית חולים עבודה ובית.
אני לא היחידה שנמצאת פה אבל לרוב זאת אני לורה גם פה אחרי שלא ראיתי אותה כבר די הרבה זמן.
יש פה עוד מישהי שהיא טוענת שהיא החברה שלו קוראים לה אמילי.
אני יודעת שאני צריכה ללכת אבל אני לא מסוגלת.
אני כבר ממזמן גמרתי עם אלכסנדר ומאז אימייל הזאתי מסתכלת אלי בצורה מפחידה.
כאילו כל רגע היא תרצח אותי.
התעלמתי,ונזכרתי שיש לי הרבה יותר כוח ממה שאי פעם יהיה לה.
יש לי פה משהו כמו 8 שומרים כי ככה הם החליטו.
.....
השעה 4 וחצי בבוקר כולם כבר הלכו כי הבטחתי להישאר פה עד מחר.
בנתיים נרדמתי פה על אחד הכסאות.
"מיס,מיס ? מיס זה די דחוף"
קמתי רואה רופא קורא לי.
"מצטערת,כן?"
אני שמח לבשר לך זה.. מתאו קם,הוא ער."
נדהמתי.
לא האמנתי.
עברו כבר חודשים.
"את תוכלי לראות אותו מאוחר יותר כי עכשיו הוא עדיין בטיפולים.
אנחנו רוצים לבדוק ששום דבר לא נפגע בו. בנתיים תוכלי לקרוא לכול שאר חברי המשפחה"
"בסדר גמור תודה רבה לך"
מייד ידעתי את כולם והם היו בבית החולים תוך 20 דקות חוץ מאמילי שבאה 40 דקות אחר כך אחרי שטענה כי היא הייתה עייפה.
"אתם יכולים להיכנס" יידע אותנו הרופא.
"אבל ולאט לאט בסדר?אם קורה משהו תלחצו על כפתור האדום על יד המיטה" "תודה רבה" ראשית נכנסו ההורים שלו אפילו שלורה ניסתה לשכנע להיכנס קודם אבל לא הסכמתי.
אני עדיין פוחדת וחוששת מה אם הוא לא ירצה אותי כאן אחרי אך שהתנהגתי אליו?
אחר כך נכנסו האחים שלו ואחותו עם אמילי.
הם נשאר שם הכי הרבה זמן אחרי שאחותו יצאה כבר אמילי נשארה שם משהו כמו חצי שעה.
אחר כך הוא יצא וקרא ללורה אבל לפני כן עצרתי אותה"לורה אני לא חושבת שכדאי שאני אראה אותו אני לא חושבת שהוא רוצה..
אני חושבת שאני אלך..אם משהו קורה תעדכני אותי בסדר?" "מותק הוא יהיה יותר ממאושר לראות אותך,את רוצה אני אשאל אותו?"
"טוב,תגידי לו שזה לא מעליב אותי אם הוא לא ירצה בסדר?אני לגמרי מבינה אותו"
אחרי כמה דקות היא חזרה עם חיוך "הוא רוצה לראות אותך בת "
הנהנתי ונכנסתי לחדר שלו בבית החולים "הוא ראה אותי נכנסת וחיות עלה לו על הפנים.
לעומתי שבפנים שלי הראו פחד ורגשות אשם..
למה?
כי התנהגתי אליו נורא כול כך לא הקשבתי למה שהיה לו לאמר..
לא ההיתי יכולה לחיות עם העובדה שהץנהגתי אליו ככה אם הוא היה מת..
"מה קרה?" הוא שאל אותי בפרצוף מודאג
גיחחתי "לא אני זא. שאמורה לשאול את זה?" הוא טפח על המיטה שלו כקורא לי לבוא לשבת על ידו התקדמתי לאט חשבתי והוא שילב את הידים שלנו ביחד "אני מצטערת כול כך מתאו התנגדתי אלייך נורא בלי שמגיע לך-" הוא עצר  אותי " זה הגיע לי יותר מידי אני פשוט עזבתי אותך בגלל אגו,אבל בת אני השתניתי אני מבטיח לך אני יותר רגוע אני בוטח בך  עכשיו הרבה יותר אני אני סבלני ואני רק עכשיו מבין שהייתי כול כך אידיוט אגואיסט שלא היה לו אכפת אני כול כך מצטער בת תשלחי לי.. תתני לי הזדמנות שניה אני מבטיח לך שאני לא אאכזב אותך"
הסתכלתי אליו דומעת "אני יוצאת עם מישהו"