Just Friends

Chapter 11

//כללית//

"אוקיי, מה זה היה?" טאהיונג וג'ונגקוק היו כרגע בחדרו של ג'ונגקוק, שניהם התארגנו לשינה כבר ממזמן אך לא הצליחו להירדם. "מה זה היה היונג?" ג'ונגקוק שישב על מיטתו שאל את הבוגר שעמד מולו.

"זו הייתה חובה, קוקי, אל תתלהב" טאהיונג אמר והסתובב כדי לצאת מהחדר, אך ג'ונגקוק קם, אחז בידו וסובב אותו אליו. "היונג, תפסיק עם הבולשיט, שנינו יודעים שזה לא היה בגלל החובה! אתה המשכת גם אחרי זה! מה. זה. היה?!" ג'ונגקוק שאל וטאהיונג נאנח.

"אני לא יודע..." טאהיונג מלמל וקולו עלה. "מה זאת אומרת לא יודע? אתה נישקת אותי!" ג'ונגקוק צעק וטאהיונג סתם את פיו בעזרת ידו. "גם אתה נישקת אותי בחזרה! אל תעמיד פנים שלא נהנת מזה בדיוק כמוני" טאהיונג אמר בעצבים וג'ונגקוק פער את עיניו.

"מה אתה מתפלא?" טאהיונג שאל וג'ונגקוק הוריד את ידו של טאהיונג מפיו. "א- אתה נהנת מזה- אבל- אבל יש לך חב-" ג'ונגקוק ניסה לומר אבל טאהיונג קטע אותו. "נפרדנו" הוא אמר והשפיל את ראשו.

"היונג... אני מצטער... אני לא ידעתי... אבל איך אתה?" ג'ונגקוק שאל וטאהיונג חייך מעט "הפרידה ממנה לא הייתה קשה כל כך" הוא אמר במבוכה. "הו... אז אתה בסדר עם זה? למה נפרדתם?" שחור השיער שאל בשקט.

"אנחנו או- היא... היא אוהבת מישהו אחר אז החלטנו להיפרד" טאהיונג אמר, מחליט להשמיט את החלק שהוא בעצם זה שניסה להיפרד ממנה בגלל ג'ונגקוק. "זה כואב לאהוב מישהו שאוהב מישהו אחר..." טאהיונג אמר וגיחך במבוכה.

למרות שהיה נשמע כאילו הוא מדבר על מינה וקאי, הוא בעצם חשב על ג'ונגקוק וסהון... "אני יכול רק לדמיין" ג'ונגקוק חייך חיוך עצוב. "כן..." טאהיונג מלמל ולאחר מכן הייתה לה שתיקה מביכה בין השניים.

"ג'ונגקוק, אתה פה עם טאהיונג?" ג'ין שאל ופתח את הדלת. "לכו לישון, מחר יש יום ארוך" הוא אמר וסגר את הדלת, משאיר אותם שוב לבד. "טוב... כדאי שאני אלך ו-" טאהיונג החל לומר וג'ונגקוק שוב אחז בידו, מעביר זרמים נעימים אך עם זאת כואבים (נפשית) בגופו של האחר.

"אל תלך, תישאר איתי רק הלילה, בבקשה היונג" ג'ונגקוק לא רצה שהאחר ילך, הוא רצה להיות איתו לעוד הרבה זמן. "בבקשה" הוא אמר שוב כשהרגיש את הבוגר מנסה להשתחרר. "קוקי... אני לא יכול..." הוא מלמל.

"בבקשה!" ג'ונגקוק נתלה על ידו של האחר אפילו יותר ובעיניו היו דמעות. הוא באמת לא רצה שטאהיונג ילך... "אבל- אוף אני שונא את זה שאני לא יכול להגיד לך 'לא' כמו לכל אחד אחר" טאהיונג נאנח וג'ונגקוק חייך את החיוך הארנבי שלו.

"לילה טוב קוקי" טאהיונג אמר וכיסה את הצעיר ואת עצמו בשמיכה, מחבק את שחור השיער מאחור ונושק לגבו. האור כבר היה כבוי ורק אור הירח חדר דרך החלון והאיר על רצפת החדר בצבע כחלחל.

"קוקי" טאהיונג לחש לאחר כמה דקות אבל הצעיר כבר נרדם. "מתי תהיה שלי? ורק שלי?" הוא אמר עם דמעות בעיניים, מעוות את פיו בנסיות לא לפלוט יבבה שנראה כאילו התעקשה לפרוץ. טאהיונג השעין את מצחו על גבו של האחר כשדמעות יורדות על פניו.

"למה אתה לא אוהב אותי? למה דווקא סהון? למה הכל לא יכל להיות פשוט?" הוא מלמל בשקט וחיבק את ג'ונגקוק חזק אפילו יותר. "היונג" ג'ונגקוק מלמל וטאהיונג פקח את עיניו "אל תעזוב אותי" הצעיר אמר וטאהיונג התרומם.

"קוקי? אתה ער?" הוא הביט בפניו של הצעיר, עיניו עצומות ופיו פתוח מעט ולחייו סמוקות. "אני לא אעזוב אותך" הוא אמר וג'ונגקוק התהפך, כך שהיה עם הפנים כלפי טאהיונג "הוא ישן..." טאהיונג חייך, נושף בהקלה מהידיעה שג'ונגקוק לא שמע אותו ונשכב בחזרה.

טאהיונג עצם את עיניו וחיבק שוב את הצעיר, מקרב אותו אליו כך שפניו של שחור השיער היו קבורות בחזהו. אם לומר את האמת, הוא אהב את הקרבה הזו לצעיר אך שנא את עצמו על כך משום שלג'ונגקוק יש חבר. הוא שנא את עצמו כל כך מהמחשבה שהייתה לו על הדברים שהיה יכול לעשות אם לג'ונגקוק לא היה חבר... אבל הבעיה היחידה הייתה, שכן יש לו אחד.

-

השבוע שהבנים שהו בבית החוף עבר והם חזרו ללימודים. בכל הזמן שנותר, טאהיונג וג'ונגקוק חזרו לבלות ביחד כל שנייה שיש להם. הם חזרו להתנהג כמו החברים הכי טובים ולהסתדר כמו פעם. הם פשוט... נהנו אחד מחברת השני.

כשהם חזרו לבית הספר, סהון וג'ונגקוק שקלטו אחד את השני התקרבו זה לזה, כשג'ונגקוק מושך בידו את טאהיונג ולוהאן, אשר היה מודע למשחק שלהם, עקב אחרי סהון. "היי בייבי" סהון אמר ונישק את שפתיו של ג'ונגקוק שצחקק והביט בלוהאן, מודה לו בתנועת שפתיים חבויה והשני רק השיב לו בהנהון.

"טאהיונג סיפר לי על זה שאתם ביחד ולא האמנתי לזה, אבל... נראה שאתם ממש מסתדרים בניכם, מה?" לוהאן חייך במבוכה וחוסר נעימות נשמע בקולו. "הא? אה כן..." ג'ונגקוק צחקק וגירד את עורפו במבוכה גם כן בעוד שסהון משך את שחור השיער ואחז באגנו, נושק ללחיו.

"טוב, אני וקוקי הולכים לשיעור מדעים, היה נחמד לראות אתכם" טאהיונג אמר ומשך משם את ג'ונגקוק. "נתראה" שחור השיער נופף לשניים שצחקקו מרחוק והלך עם טאהיונג לכיוון כיתת המדעים.

"זה באמת בסדר מצידך?" סהון הסתובב ללוהאן שהנהן וחייך "אני יודע שזה משחק, אז אני אשרוד" הוא אמר "חוץ מזה, זה רק שבוע ואם זה מה שיגרום לטאהיונג להתעורר, אני מוכן לזה" הוא אמר והם צעדו גם הם לכיוון כיתת המוזיקה שהם למדו בה.

"אבל באמת שזה לא מפריע לך?" סהון שאל בפעם החמישים ושבע "כן ואם אתה תשאל עוד פעם אחת אני אקח לך את הטלפון לחודש" לוהאן אמר וסהון שם את ידו על כיס מכנסיו האחורי, מגן על הטלפון שלו מפני השני.

"אוקיי, אני לא אשאל יותר! רק לא הטלפון היפה שלי!" הוא אמר וחיבק אותו. "הדבר הזה יותר חשוב לך ממני?!" לוהאן שאל "בחיים לא" הוא נשק ללחיו של לוהאן וצחקק. "יש לך מזל" לוהאן אמר ובדיוק אז נשמע הצלצול והשיעור התחיל.

_____

אוקיי אבל רק שתדעו שבזמן שכתבתי את הקטע שטאהיונג בכה אני התחלתי לבכות ואני באמת שלא הבנתי למה...