לא בחרתי

פרק 13

פרק 13
. . . . . . . . . . . . . . .

"סקוט, איפה לורן?"
ג׳יימס הלך לחפש את לורן, אבל כשלא מצא אותו במשרד שלו שאל את עמיתו.

"אני לא בטוח, אבל נראה לי שהוא אמר שבחדר 23"
"בסדר, תמשיך בעבודה שלך"
סקוט הנהן וחזר להקליד במחשב שלו, וג׳יימס פנה משם לחדר 23

"לורן?"
הוא צעק לרחבי החדר, לורן קם מיד ובירך אותו לשלום.
"אתה חיפשת אותי ג׳יימס? קרה משהו?"
ג׳יימס הניד בראשו והגיש לו כמה דפים.

"הפרופסור אמר שתחתום על זה, ותרד למשרד שלו, הוא רוצה לדבר איתך על משהו"
"בסדר.. תן לי את זה לרגע"
הוא לקח את העט מידו של ג׳יימס וקשקש במקומות הדרושים.
"אני ירד עכשיו לפרופסור"
ג׳יימס הנהן והוא יצא מהחדר.

לורן משך את שיערו הארוך לאחור וירד במהירות במדרגות.
הוא עצר בקומה הרצויה וניגש לחדר הפרופסור.
אחרי כמה דפיקות על הדלת שמע קריאת הזמנה ונכנס פנימה, מתיישב על הכיסא שליד השולחן.

"רצית לדבר על משהו פרופסור?"
הפרופסור הנהן והתיישב בכיסא ממולו, מותח את אצבעותיו.

"לורן, שמעת מה קרה בחדר 22?"
"חדר 22? לא.. מה קרה?"
"אתה זה שליווה לשם את מין יונג׳י, אתה אמור לדעת"
"מין יונגי? הערפד השקט? קרה משהו איתו? מה הוא עשה?"
הפרופסור נאנח וחיכה שלורן יסיים עם השאלות המיותרות.

"מין יונגי, חדר 22, ברח, אתמול, שעה 4:46 לפנות בוקר"
לורן פער את פיו בתדהמה, הוא קם מהכיסא ביישירות, והידק את אחיזות בקלסר.
"מין יונגי.. ח-חדר 22.. בר-רח.. אתמול... שעה 4..4:46?"
"כן, זה מה שאני מנסה להגיד לך, תשב בבקשה ותקשיב"
לורן התיישב חזרה והנהן.

"הוא ברח, למזלנו אין לו הוחכות שיכולות להסגיר אותנו, אבל הדרך שבא ברח.. זה היה מפורט מידי, הוא היה חייב לקבל עזרה מבחוץ"
"מה זאת אומרת?"

"הוא ברח דרך פתח האיוורור.. זה אומר שהוא ידע את הדרך יציאה, ואם הוא כל היום היה בחדר, אין לו דרך לדעת, זאת אומרת שמישהו הביא לו מידע מבחוץ, למשל מפה"
"מישהו עזר לו לברוח מפה?!"
"זה מה שאני חושב.. לכן, תנסה לחשוב על משהו חשוד שראית, כל משהו הכי קטן."
"משהו חשוד? אני לא חושב שיש משהו כזה"
"תנסה לחשוב, אפילו הדבר הכי שטותי, יכול לעזור לנו"

לורן גירד את עורפו, הוא צריך לחשוב.. משהו חשוד..

"יש משהו, אבל אני לא חושב שזה באמת קשור"
"מה זה.. תגיד"
"פארק ג׳ימין, הבן אדם שחשבו שערפד, זה שהוראתה לי לשחרר, הוא שהה בבית של סוקג׳ין כמה ימים לפני שהגיע לפה"
"סוקג׳ין? הוא היה בבית של סוקג׳ין?"
"כן.. אבל אני לא חושב שזה קשור, אין קשר בין שניהם"
"לא.. זה מעולה.. תקשיב.."

הפרופסור רשם כמה דברים על דף ואז פנה להסביר ללורן.

"לפי מה שג׳יימס דיווח לי, כשמין יונגי הגיע לפה, הוא ביקש להיפגש עם סוקג׳ין. זה הדבר הראשון, הדבר השני, בסרטונים שעלו לרשת, בהם פארק ג׳ימין מופיע קופץ מהביניין, גם הבחור.. מין יונגי, נמצא על ידו"
"אתה חושב ש..?"
"תראה, כל השלושה קשורים, וסוקג׳ין חשוד. אני לא יודע מה לחשוב בנתיים, אבל אנחנו לא יכולים לתת לחשודים להמשיך לעבוד כאן"
"אתה תפטר את סוקג׳ין?!"

לורן הביט בו המום, הוא וסוקג׳ין חברים טובים כבר הרבה זמן, וסוקג׳ין הוא בן אדם טוב.
"אני יחשוב כבר מה לעשות, אתה יכול ללכת ולחזור לעבודה שלך עכשיו"
לורן קם והנהן, הוא קד ויצא מהחדר.

הפרופסור נאנח
"הלוואי והייתי יכול להשאיר אותו... אבל זה סיכון גדול מידי"

°                  °                    °

יונגי הגיע.. חיוכו התרחב.
הוא עשה את זה, ומה שנשאר לו זה לעלות במדרגות עד שיגיע לבית שלהם.
זה היה קשה, הוא עשה את זה, אחרי הכל הוא עבר יותר קשה מזה.

יונגי דפק בדלת, אבל שריריו היו חלשים מידי בשביל שישמעו את זה.
הוא אסף את כוחותיו שנותרו בו ודפק יותר חזק.
המאמץ גדל והוא חזר על הפעולה, עד שבוודאות שמעו צלילי נקישה.

הוא המתין שיפתחו לו את הדלת, אבל הייתה התמעמות.
טוב, הם כל השלושה בפנים, והם לא יכולים לפתוח ישר את הדלת למישהו שלא אמור לדפוק.
הם בטח חושבים על תוכניות או משהו- הם בטח כבר יפתחו לו- הוא צריך רק לחכות-
לפחות שיחשבו על תוכנית נורמאלית, וטאהיונג וג׳אנגקוק לא יקשרו שוב מצעים וירדו כמו נסיכות מהחלון.
המחשבה על הטיפשות שלהם עוררה בו חיוך, וגזלה את כוחותיו האחרונים.

לפחות הדלת נפתחה בסוף
לפחות הוא ראה את כולם,
לפחות הוא הצליח לחייך אליהם
לפחות הוא ראה את פניהם הדואגות
לפחות.. גם ג׳ימין היה שם-

ג׳ימין? זה ג׳ימין? זה ג׳ימין או שהוא כבר איבד את ההכרתה וזאת רק אשליה?
לא.
עכשיו רק התחיל לראות אשליות, ג׳ימין היה שם לפני שזה קרה, ג׳ימין התפלא כמוהו, ג׳ימין הביט בחיוך החם שלו, ג׳ימין טפס אותו בידיו כשהתמוטת לתוכן.