לא בחרתי

פרק 1

1
. . . . . . . . . . .

יום רודף יום, שעה רודפת שעה, אבל זה לא מעניין את השלושה, שמזמן איבדו את תחושת הזמן.
כל יום כל-כך דומה לשני, שמיותר לקרוא לו בשם.

טאהיונג היה רוב היום בשקט, הוא כבר לא צחק בקול, צעק או בלבל את השכל.
ג׳אנגקוק העביר את רוב היום שלו בלהכין מרק אצות, ולשכנע את יונגי לאכול.
ויונגי... הוא היה שקט יותר ממה שהיה לפני, לא מסכים להשלים אם המציאות, זה לא הגיוני- ג׳ימין... הוא לא, ג׳ימין לא מת, הוא רק נעלם.

רק קולהּ של הרוח נשמע באותו יום, יום אחד, יום אחד במהלך השבוע.
ג׳אנגקוק היה כרגיל במטבח, מכין להם משהו לאכול, אבל פתאום עשה משהו שגרם לשתיהם להסתכל עליו בבהלה.
הוא התיישב על הרצפה והתחיל לבכות בקול.

"ג׳אנגקוק? אתה בסדר? מה קרה?"
טאהיונג התיישב על ידו ועזר לו לקום.
"תביא אותו לכאן"
יונגי אמר בשקט והצביע על הספא.
"אתה בסדר קוקי?"
יונגי שאל וטאהיונג הביא לו ממחטה לנגב את הדמעות.

"לא..אני בכלל לא בסדר, אתם, שתיכם כל-כך נוראיים!"
טאהיונג ויונג׳י הסתכלו אחד השני בשאלה ואז השפילו את מבטם.

"ג׳אנגקוק, אנחנו מצטערים"
"אתם לא חושבים עלי? אני כל היום דואג לכם, מנסה לגרום לכם להיות שמחים יותר, אבל אתם מתעלמים. אתם מתנהגים כאילו הכל אבוד.
אתם לא חושבים שזה שובר אותי לראות אותכם ככה?"
יונג׳י הנהן וטאהיונג קם להביא לו מים.

"אני מצטער שאני שבור מידי, ואני לא שם לב אלייך"
"אתה לא צריך להצטער, אבל היונג... זה כואב לי לראות אותך ככה, תמשיך את החיים שלך, אם תשאר ככה זה לא ישנה את המציאות"
"אני- אבל קוקי, זה קשה מידי לשכוח מזה"
"אני לא אומר לך לשכוח, אבל בבקשה, תחייך יותר, תתנהג כמו שהיית לפני, אני לא מסוגל ככה"

טאהיונג הגיש לשניהם מים והתיישב על הרצפה.
"בבקשה.. אני בטוח שגם ג׳ימין רוצה את זה, תעשו אות זה בשבילנו"
טאה הסתכל על ג׳אנגקוק, הוא סידר את השיער שלו מאחורי האוזן ובלע את רוקו.
הוא פתח את פיו מעט, ואז.. הוא חייך.
"ככה יותר טוב?"
שאל בלחש.

"כן, עכשיו גם אתה היונג"
הוא הסתכל על יונגי, שהרים את מבטו המושפל ועיכל את פיו, בצורה שיכולה להיחשב כחיוך.

"תודה, בואו נעשה את זה בשביל ג׳ימין"
הם הנהנו, החיוך לא אמיתי, אבל הם ינסו.. ינסו לעבור את זה, ינסו בשביל ג׳ימין.

° ° °

הוסוק הלך בפרוזדור של בית החולים והרהר בכמה דברים. הוא נשען על הקביים שלו והסתכל על המושבים הריקים.

"די ריק כאן.. ושקט, מוזר, לא כל-כך מאוחר"
הוא הניח את הקביים בצד והתיישב על אחד הכסאות.
הוא כבר הרבה זמן נמצא כאן, הוא היה בתרדמת, ועכשיו שהתעורר הוא עובר טיפול שיקומי.
"מעניין מה עם יונגי טאה וג׳ימין, הם לא באים לבקר... זה בגלל שהמשטרה אחריהם? זה בטח זה... אני רק צריך לחכות ליום שבו השתחרר ואז ניפגש. אני מתגעגע אליהם"