35 דרכים כמעט להרוג את ספיידרמן

13

אני יודעת שאמרתי שהפרק הקודם קשור לזה, אבל לוקח לי יותר זמן לכתוב אותו משחשבתי ולא רציתי לייבש אתכם יותר ממה שאני כבר מייבשת, אז אני מעלה פרק אחר. הפרק הזה כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של פיטר בגלל שכתבתי אותו לפני המון זמן ויהיה קשה להמיר אותו לגוף שלישי בגלל שזה משהו שהוא די חיוני. יכול להיות שהכתיבה שונה כי כתבתי את הפרק הזה לפני קצת יותר מחצי שנה.
הפרק הזה הוא בעצם המשך לספיידרמן המופלא 2, פאנפיק חמוד שחשבתי עליו אבל בתכלס אין לי כוח😹
תהנו בכל אופן(:

השם שלי.

הוא כבר לא חלק ממני.

כל מי שהיה אכפת לי ממנו מת עכשיו וכל מי שהכיר את אני הישן בטוח שאני מת.

השם שלי עכשיו הוא רק סמל של שלום אבל גם של מלחמה.

העיתונים מתארים אותי כ"איום" אבל התושבים רואים אותי כגיבור.

לא ממש אכפת לי מזה. בשבילי...

אני בסך הכל נשמה אבודה.

השם שלי הוא..

ספיידרמן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עברו 7 חודשים מאז המוות של גוון וחודשיים מאז שחזרתי להיות ספיידרמן והצלתי את ניו יורק מהקרנף.

חודש מאז שאיבדתי את האדם האחרון שאכפת לי ממנו.

דודה מיי נהרגה בפיצוץ בבית שלנו. הבית ביחד איתה נשרף עד היסוד ולא השאיר כלום.

באותו זמן התנדנדתי ברחבי העיר בתור ספיידרמן, כרגיל.

דודה מיי התקשרה אליי מוקדם יותר באותו יום. היא שאלה אותי מתי אני חוזר ואם אני יכול לקנות חלב בדרך. שיחה רגילה לגמרי. הלוואי והייתי יודע מה יקרה והייתי עושה משהו כדי לעצור את זה.

כל מה שנשאר לי היה תיק עם הבגדים שלבשתי באותו יום, העבודות של אבא שלי, קצת כסף וסנדוויץ' חצי אכול.

התנדנדתי מהבית עם הקורים שלי באותו היום ומעולם לא הורדתי שוב את המסכה שלי ברחובות.

פיטר פארקר מת עכשיו, רק ספיידרמן נשאר.

הלכתי למעבדה הסודית של אבא שלי בתחנת הרכבת וחייתי שם.

הזמן היחיד שהתקלחתי בו היה כשירד גשם או כשטבלתי באגם.

אכלתי רק אם הבטן שלי לא יכלה להתמודד עם זה יותר או אם התחלתי להסתחרר ולראות נקודות שחורות.

עד שהיום הזה הגיע...

היום שבו ניצלתי.

קפצתי בין בניינים וחיפשתי מקום לתצפת ממנו על ניו יורק ולפתע שמעתי קול של צחוק.