35 דרכים כמעט להרוג את ספיידרמן

9

"מה לעז-" מיי צעקה. תלמד לסגור דלתות פיטר, הוא חשב לעצמו.

"אני יכול להסביר"

"מה זה פיטר?!" היא צעקה בכעס.

"אני.. עושה קוספליי" אמר את הדבר הראשון שעלה לו לראש.

"קוספליי פיטר?"

"אני תמיד אהבתי-"

"פיטר!"

"אני מצטער" הוא אמר וישב על מיטתו.

מיי הסתכלה עליו בכעס והלכה לסגור את החלון. היא ידעה שלא כדאי שמישהו ישמע את השיחה הזאת.

"למה?" היא שאלה אחרי שתיקה ממושכת. פניה היו אדומות וכמה דמעות זלגו על לחייה. פיטר שנא לראות אותה במצב כזה, במיוחד כשהוא היה הסיבה אליו. וזו לא הפעם הראשונה.

"החוף ליד הלונה פארק שנשרף, הפיצוץ בבנק, המעבורת, בגלל זה נעלמת באותו יום. וההמתמחות אצל סטארק.. פיטר אתה יכולת להיהרג!"

"מיי אני באמת, באמת בסדר"

"ואם לא היית? אם היית עכשיו שוכב מחוסר הכרה בבית חולים מחובר לכל מיני מכונות? אם היית נשרף ביחד עם המטוס ההוא? אם היית עכשיו בקבר ליד בן?" היא השתתקה אחרי האחרון. כאילו חיכתה לתשובה ממנו. "לא חשבת על זה, נכון?" היא שאלה לאחר כמה שניות.

"דוד בן מת אחרי שקיבלתי את הכוחות שלי" הוא אמר בקול שקט כשמבטו למטה לאחר שתיקה ארוכה. "הוא מת בגללי, בגלל שלא הסכמתי לעצור את הפושע שרצח אותו. זה הכל בגלל הטיפשות שלי" הוא אמר וישב על מיטתו. "לא בדיוק ידעתי מה לעשות, רק ידעתי שאני לא מתכוון לתת לאף אחד לעבור דבר כזה. אחר כך מר סטארק הגיע והציע לי לטוס לברלין בגלל שקפטן אמריקה התחרפן או משהו בסגנון. הוא נתן לי חליפה חדשה, כל מה שרציתי באותו רגע זה רק להיות ספיידרמן"

"אבל אמרת שאיבדת את ה'התמחות', מה קרה?" היא שאלה בשקט, כשקולה רועד מהבכי שהיא מנסה להדחיק.

"קצת איבדתי את הראש. רציתי להיות נוקם, לעשות את כל הדברים המגניבים שהם עושים כל הזמן" הוא נזכר. "ואז הגיע הנשר והייתי כל כך להוט להביס אותו שלא הסתכלתי על שום דבר אחר. כמעט גרמתי למוות של מעבורת מלאה באנשים. מר סטארק לקח לי את החליפה, בצדק"

"אז איך קרה שנלחמת בו בסוף?" היא שאלה בסקרנות. היה אפשר לחשוב שהיא נהנית מהסיפור שפיטר סיפר. היה משהו בקול שלה שגרם לפיטר להרגיש טוב יותר. בקול שלה הייתה גאווה.

"גיליתי שהנשר הוא אבא של ליז" הוא אמר.

"מה?!" היא צעקה ומיד השתתקה, "ומה עשית?" שאלה בטון רגוע יותר.

"כל מה שנשאר לי לעשות זה ללבוש את החליפה הישנה שלי ולהילחם בו. וזה מה שעשיתי" הוא נזכר באותו לילה. הטיסה שהתרסקה, הקרב עם הנשר, שהחליפה שלו התפוצצה והוא נכנס לתוך השריפה להציל אותו. הוא החליט שלא לכלול בגרסה את הביניין שהתרסק עליו, כאילו זה לא מספיק גרוע. "אני באמת לא יודע למה. זה פשוט הרגיש נכון". מיי לא אמרה כלום.

הוא עצם את עיניו כדי לעצור את הדמעות שאיימו לרדת, הוא שמע צעדים שיצאו מהחדר. היא שונאת אותי, הוא חשב. הוא נשאר באותה תנוחה שהוא היה בה למשך דקות ארוכות, ושמע מהבית רעשים של חפצים נזרקים. עכשיו היא הורסת את הבית בגללי. הוא הרגיש את עצמו נרדם, מי אמר שאי אפשר להירדם בישיבה? הוא הרגיש את העולם מסביבו הולך ודוהה, והיה לו קר. לא קר מפני שקר בחוץ, קר מפני שהוא היה לבדו. הוא פתאום הרגיש חמימות. חמימות מהסוג הטוב. חמימות של הגנה. הוא פתח את עיניו באיטיות, כאילו מפחד ממה שהוא יראה. להפתעתו, הוא ראה שמיכה עטופה סביבו, ומיי התקדמה אליו עם כוס תה. היא שמה אותה בצד וחיבקה אותו. דמעות הכתימו את חולצתו של פיטר, הוא אפילו לא שם לב שהוא התחיל לבכות.

"עד שמצאתי את השמיכה הזאת" היא צחקה, פיטר הצטרף אליה. "למה לא סיפרת?"

"ידעתי שזה יהיה לך יותר מדי. עם כל מה שקורה איתך לא רציתי שזה יהיה לך על הראש, לא רציתי להדאיג אותך" הוא אמר מלא כוונה.

הייתה שתיקה של כמה שניות. "אני אוהבת אותך פיטר" היא אמרה וחיבוקה התהדק.

"אני אוהב אותך מיי"

הייייייי נחשו מי חזרהההההההההה