המסומנת

פרק 17

מבלי לחשוב יותר מידיי אנה הסתובבה והתחילה לרוץ בחזרה לאקדמייה בלי להביט לאחור.
היא לא שמעה צעדים מאחורייה אבל היא הרגישה אותו.

תחושת האי נוחות שיגעה אותה ונשימתה נקטעה בגלל שהיא רצה.
הצמרמורות לא עזבו אותה לשנייה והקשו עליה לרוץ.

היא רצה בין עצים ושיחים ששרטו אותה אבל מרוב לחץ היא אפילו לא פלטה נהמת כאב,
וכאב לה.
הדבר היחיד שהיא שמעה זה את נשימותייה הקטועות ואת רגלייה המתחננות שתפסיק לרוץ.

היא לא ידעה לאן היא רצה, היא שיערה שהאקדמייה בכיוון שהיא רצה אליו.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם נמצאים במקום חשוך ואתם בדרך לחדר מואר?
את ההרגשה המציקה הזאת בגב, כאילו מישהו רודף אחריכם?

זה מה שקורה לאנה, רק שהיא לא מדמיינת ובאמת מישהו עורב לה בחשכה.
היא בטוחה שמישהו מסתכל עלייה.

רגלייה התאמצו יותר מידיי, היא לא בכושר.
למרות הרוח שפגעה בה זיעה הצטברה במצחה ומתחת לבגדיה.

בבת אחת היא נפלה על האדמה.
לרגע היא חשבה שהשד הפסיק לרדוף אחריה.

רעש של ענף נשבר באיטיות נשמע ממש מאחוריה והרתיעה את אנה עד עמקי נשמתה.

בלית ברירה היא קמה במהירות והמשיכה לרוץ בהתנשמות בלתי פוסקת.

אנה נדחפה בין עצים ואז ראתה שביל, זה השביל שמוביל לאקדמייה היא זיהתה אותו.
הרגשה בטוחה יותר עפפה אותה כשהיא רצה בשביל בחזרה לאקדמייה.

היא הציצה לאחור כדי לבדוק אם מישהו רץ אחריה.

אף אחד.

שניה לפני שאנה הספיקה להחזיר את מבטה למלפנים היא נתקעה בגוף קשה.
הצמרמורות שלה השתגעו, תקפו אותה כמו אזעקה.

"את כזאת עקשנית."

אנה יכלה להישבע שהיא מכירה את הקול הזה, היא הרימה את ראשה.

"לוקאס?"

זה היה הוא, אבל הוא לא התנהג כמו לוקאס.
שיערו השחור היה מפוזר על מיצחו ברישול.
על פניו התנוסס חיוך זחוח ומפחיד.

הדבר הכי מוזר היה העיניים שלו.
הן לא היו אותן עיניים תכולות.

במקומן הופיעו עיניים חצויות לחצי.
חצי אחד אדום וחצי אחד כחול, ככה בשתיהן.

עדיין הוא היה יפה כל כך.

אנה כיווצה את עינייה, הוא לא היה נראה אותו לוקאס.
משהו עובר עליו.

הוא הניח את מבטו עליה, היא הצתמררה מפחד.

הוא.. הוא שד.