שחמט

פרק 34

כשהגענו לנשף הלחץ הורגש בחזי, לרגע פחדתי שדמיאן יכול לשמוע את פעימות הלב שלי, נכנסנו בידיים משולבות, המבטים של כולם הופנו אלינו בבלבול, זו הייתה הצהרת זוגיות רשמית, אף אחד לא הבין איך הוא לא שמע על זה לפני, קלטתי את מבטו של ג׳ייסון, על פניו עלה חיוך מנצח, כאילו הכל הולך לפי התוכנית שלו, ידעתי שהוא רצה שאגרום לדמיאן לסמוך עליי ואיזה דרך יותר טובה לגרום לו לסמוך עליו מלהיות הבת זוג שלו?, אבל הוא לא ידע שאני לא חושדת בדמיאן יותר, את מבטו של ג׳ון לא הצלחתי לפענח, הרגשתי כאילו הוא בסערת רגשות, מיה הסתכלה עליי בכעס, הבנתי שהיא שואלת את עצמה למה לא סיפרתי לה?, אם היא רק הייתה מבינה שאין מה לספר.
אחרי שכולם הפסיקו להסתכל עלינו המשך הנשף עבר בקלילות, חלק עוד נעצו מבטים פה ושם אבל השאר הרגישו שזה לא מכובד, אכלנו, ורקדנו ואפילו התלוויתי לדמיאן לשיחות עסקים שעשה בזמן הנשף כמו כל השאר, אם אני הייתי זו שצופה מהצד גם אני הייתי בטוחה שמדובר בזוג ולא במניפולציה.
אחרי עוד כמה שעות כאלה הנשף סוף סוף נגמר, חשבתי שהוא לא יגמר בחיים, שוב לחץ מילא את חזי, יותר ממקודם, נשימותיי הפכו לקצרות ומהירות וראשי פעם בכאב, לרגע הייתי בטוחה שזה מהשמפניה אבל נזכרתי שבקושי שתיתי.
נכנסנו למכונית של דמיאן, השמלה עדיין הייתה עליי ועליו עדיין החליפה, ידעתי שדמיאן לא יחליף בגדים, גם כשהוא יוצא להרוג הוא יוצא עם חליפה, חייתי בעולם הזה ידעתי הכל, אבל אני לא יכלתי להישאר עם השמלה בשום אופן, צעדיי היו מוגבלים עם השמלה והרגשתי שאני חייבת להחליף לבגדים נוחים כדיי להיות יעילה.
התחלנו בנסיעה ורק אחרי שהתחלנו ההבנה הכתה בי, אני צריכה להחליף כאן במכונית, אף פעם לא התביישתי בגופי והייתי מאוד בטוחה בעצמי, אבל המצב הכניס אותי למבוכה, המשיכה שלי לדמיאן הייתה אמיתית, והמבוכה של להיות מולו רק בבגדים תחתונים השתלטה עליי, אבל כבשתי את המבוכה.
הצלחתי להוריד בעצמי את הריצ׳רץ׳ של השמלה, מודה שזה היה קשה, דמיאן הסתכל עליי בשאלה, ״אני צריכה להחליף לבגדים שהבאתי״ הסברתי לו, הוא הנהן והמשיך להסתכל על הכביש, הורדתי את החלק העליון של השמלה ושמתי את המכופתרת בלי להתעכב יותר מידי, שוב המבוכה השתלטה עליי אבל עכשיו כבר לא יכלתי להפסיק, הורדתי את השמלה לגמרי ושמתי את המכנס במהירות, לא יכלתי להתעלם מהמבטים שדמיאן הבזיק לכיווני כל כמה רגעים, אני בטוחה שפניי הפכו לאדומות ממבוכה אפילו שמבטיו היו יותר לפניי מאשר לגופי.
כשסיימתי החלפתי את העקבים שעליי באולסטאר הלבנות שלי וברגע שסיימתי הגענו למקום שבו רצחו את אבי.
ירדנו מהמכונית המתח מילאה את האוויר, עיניי שרפו מהדמעות שמילאו אותן אך לא נתתי להן לרדת, ראייתי הטשטשה אבל ידעתי שאם אני אבכה הראייה שלי תטשטש עוד יותר.
דמיאן הניח את ידו על כתפי, ״אני יכול גם לעשות את זה לבד״, ידעתי שהוא קלט את מצבי הרגיש בשנייה שירדנו מהמכונית, ״לא, אני רוצה לעשות את זה, אני חייבת״ הרמתי את ראשי, מיצמצתי מספר פעמים כדי להעלים את הדמעות, נשמתי עמוק והתחלתי להתקדם אחרי דמיאן, למקום שבו רצחו את אבי.
-
אני פשוט אוהבת את הפרק הזה בהגזמה, כאילו הוא כתוב מהמם לדעתי, מפורט טוב, פשוט פרק מדויקק.
דמיאן וקייט שלנו, אני מאוהבת בהם באמת, אפשר בבקשה מישהו כמו דמיאן?.
לא והקטע שקייט מתלבשת אמאלה אם לא הייתי הכותבת והייתי הקוראת הייתי צורחת מהתרגשות מלקרוא את הקטע הזה!!.
תודו שהוא הדמות המושלמת, מתי תראו עוד פושע כזה.
תמיד בכל הסיפורים הפושעים חראות בהתחלה דמיאן היה אחלה מההתחלה לדעתי🥺.
ספרו לי מה אתם חושבים על הפרק?, מה הייתם מוסיפים?, משנים?, אהבתם את הפרק?, לא אהבתם את הפרק?, דעתכם חשובה לי🙏🏽.
מעריכה ואוהבת,
הדר❤️.