שחמט

אפילוג

-
שתי יריות צורמות אוזניים. ושקט.
אני פותחת את עיני, ומסתכלת למקום שבו עמדו אחי וקונור, הרוצח של אבי והאהבה של אחותי, הם כבר לא עומדים שם.
אני מסתכלת לריצפה, העיניים של ג׳ון פקוחות לרווחה, גופו על הריצפה ללא רוח חיים, שלולית דם נמצאת סביבו, והחור במצחו מסביר הכל.
ואז מעליו שוכב קונור, דם ממלא את אזור החזה שלו, הוא מפרפר, והדם שמתחיל לצאת מפיו חונק אותו ולא מצביע על סימן טוב.
אני עומדת קפואה ומסתכלת על שניהם, אחד מת והשני עומד למות, קונור מסמן לי עם עיניו להתקרב אך אני לא מסוגלת לזוז.
דמיאן מתאפס על עצמו קודם, הוא מוריד את חולצתו ולוחץ על אזור החזר של קונור במטרה לעצור את הדימום, הוא שולף את הטלפון ומזמין אמבולנס תוך כדי, אני מתקרבת בצעדים חוששים, חייבת לדעת מה קונור רוצה, לא מוכנה לפספס את זה, למקרה והוא לא ישרוד.
אני מתיישבת לידו בוכה, מקרבת את אוזני לפה שלו, רעשי האמבולנס נשמעים כבר ברקע, ״תבטיחי לי שתמסרי לה״ הוא נעצר ומשתעל, דם יוצא בשיעולו, ״תמסרי לה שאני אוהב אותה״ הוא מסתכל עליי, ואני מבטיחה זאת, הבטן שלי צועקת את מה שאני יודעת שיקרה, הוא ימות.
-
״אמא, אמא״ הקול של רוי מוציא אותי מהמחשבות, ״מה חיים שלי?״ אמרתי והרמתי אותו אליי, אי אפשר לתאר כמה הילד הזה מפונק, כל היום על הידיים, ״מתי אבא חוזר היום?״ הוא שאל במתיקות, נשקתי ללחייו השמנות באהבה לפני שעניתי לו, ״אבא עוד מעט בא וכולנו ניסע ביחד לדודה מיה״, חיוך התפשט על פניו, החיוך שאני הכי אוהבת בעולם, ״אני אוהב את דודה מיה, היא כל הזמן קונה לי מתנות, והיום היא בטח תקנה לי כפול מתנות כי גם אני בא אליה וגם יש לי יום הולדת״ הוא אומר בתחכום, לפעמים אני לא יודעת מאיפה הגיע לי הילד הגאון הזה, אני מחייכת אליו חזרה, כי יש לו את החיוך הכי מדבק בעולם, ואת זה הוא בטוח קיבל מדודה שלו, ״אולי נעשה לאבא הפתעה וכשהוא יבוא כבר תהיה מאורגן לדודה״, אני אומרת בנסיון לשכנע אותו להיכנס להתקלח, זה כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. ״לא אמא, טיפשונת״ הוא אומר ומושך את המילה האחרונה, ״אבא אמר שהוא יארגן אותי כשהוא יבוא, ואז הוא ילביש אותי כמו גבר גבר״ הוא אומר בחיוך וצוחק מהמילים של עצמו, וברגע שאני מוותרת הדלת נפתחת.
״אבאא״ רוי צועק וקופץ מידי, ומקפיץ לי את הלב בו זמנית, ורץ לידיים של אביו שפורש אותם לכבודו, כשהוא מגיע הוא מחבק אותו בחזקה, ואז קם וזורק אותו ללמעלה ותופס, ושוב הלב שלי נופל, הוא ממשיך לעשות את זה ועושה לו גלגולים באוויר כל כך הרבה פעמים שאני לא מבינה איך לרוי אין בחילה, אבל רוי אוהב את זה וכל הזמן אומר שזה כמו לונה פארק ושזה כיף, אז אני זורמת עם מה שעושה לילד שלי טוב, גם אם זה מקצר לי את החיים.
״שלום ליפה בנשים״ הוא מתקרב אליי בחנפנות, ״איחרת״ אני אומרת ברוגז, ״בחצי שעה״ הוא מתגונן, ״אתה לא תספיק להתארגן, רוי לא הסכים שאני יארגן אותו כי הבטחת לו שאתה תארגן אותו, בהצלחה״ אני אומרת, חיוך מתגרה עולה על שפתיי, לארגן את רוי זה בהחלט מאתגר.
הוא נאנח בייאוש ומרים את רוי על כתפיו, מחזיק בידיו הקטנות ורץ איתו למקלחת, ושוב מוריד לי כמה שנים מהחיים.
אני עולה לכיוון המקלחת לראות שהם מסתדרים, ורואה אותם רבים על איזה שמפו להשתמש, אבל מה לעשות שרוי קיבל את העקשנות של אמא שלו ושל אבא שלו אז אי אפשר באמת להתווכח איתו, אני צוחקת והם שמים לב שאני שם, ״מה את צוחקת״ הוא אומר ואני מחייכת בהתגרות, הוא מוציא את רוי מהמקלחת ומנגב אותו, הבגדים שהוא בחר לו נמצאים על השיש ורוי מתעקש להתלבש בעצמו ולכן אנחנו יוצאים ומחכים לו מחוץ למקלחת, כי הוא גם התעקש שלא נשאר.
אני מסתכלת עליו בחיוך, ומסתכלת לכיוון הדלת שהשארנו קצת פתוחה כדי לשמור על רוי בלי שהוא יודע, ״על מה את חושבת״ הוא שואל בחיוך ובוחן אותי במבטו, ״על היום שסיפרתי לך שאני בהריון״.
-
שכבתי במיטה בחוסר מעש, אני כבר ככה כמה ימים, מנסה לנוח בתקווה שזה יעזור לכל ההקאות שיש לי לאחרונה לעבור.
״פתוח״ אני צועקת לכיוון הדלת כשדופקים עליה, אין מצב בחיים שאני קמה מהמיטה לפתוח בעצמי.
מיה מתגלת בפתח הדלת ושקית של פארם בידה, ״קחי״ היא אמר ומושיטה לי את השקית, ״מה זה?״ אני שואלת בבלבול, ״בדיקת הריון״ היא אומרת כאילו זה מובן מאליו שאחותי בת ה17 קונה לי בדיקות הריון.
״את מקיאה כבר הרבה זמן קייט אל תגידי לי שזה לא עבר לך בראש״ היא אומרת בנזיפה, וצודקת, זה באמת עבר לי בראש, אני תופסת את הבדיקות ונכנסת לשירותים.
אני מחכה בלחץ שחמשת הבדיקות שהיא הביאה יוציאו תוצאה, מיה השאירה אותי לבד, הלחץ ממלא אותי כי אני יודעת שהוא עוד מעט אמור לחזור, אני סגורה בשירותים ושומעת את דלת החדר נפתחת, ״קייט״ אני שומעת את קולו, ״אני כאן אני דקה באה״ אני צועקת בלחץ, ״אוקי, הכל בסדר?״, לא הכל לא בסדר אני מחכה כאן לבדיקות המפגרות האלה, ״כן״ אני עונה בניגוד למה שאני באמת חושבת.
הבדיקות סיימו ואני עוברת אחת אחת, עיניי מתמלאות בדמעות, אני יוצאת מהשירותים והוא קם אליי, עיניי כבר אדומות ואני בטוחה שהוא דואג, ״מה קרה נסיכה?״ הוא אומר ברכות, ״אני בהריון״ אני אומרת ומתפרצת בבכי, הוא לא מגיב וזה רק מלחיץ אותי יותר, ״אז למה את בוכה?, זה לא משהו טוב?״ הוא שואל בדאגה, ויושב על המיטה כשאני יושבת עליו, ״זה טוב, זה מאושר ולחץ מאיך שתגיב בו זמנית״ אני אומרת ומסתכלת עליי, הוא מסתכל עליי ומחייך ואני לא צריכה יותר מזה כדי לדעת שהוא מאושר מזה, ״אבל זה רק בדיקות מהפארם זה לא בטוח נכון צריך לעשות בדיקות דם ואם כן אז זה מלא בדיקות אצל לרופא והורמונים ושיגעונות ואני מקווה שאתה מו״ אני מתחילה לומר במהירות אבל שפתיו קוטעות אותי, ״סתמי כבר״ הוא ממלמל לשפתיי וממשיך לנשק אותי.
-
הוא מסתכל עליי בחיוך נזכר בזה גם, ״אני אוהבת אותך דמיאן דיוויס״, אני אומרת בחיוך, ״ואני אוהב אותך קייט דיוויס״ הוא אומר וצוחק, ואני מצטרפת אליו, כשאנחנו מפסיקים לצחוק הוא מקרב אותי אליו ומנשק אותי ברכות כמו שאני אוהבת, ״איכס, אמא ואבא, נשיקות זה מגעיל״ אנחנו שומעים קול מתחתנו ומתנתקים מהנשיקה, מסתכלים על רוי בחיוך, והוא מחבק את רגלינו ומסתיר את פניו בהם במבוכה.
״נו אמא הולכים כבר לדודה מיה? בטח דוד ג׳ייסון וקונור מחכים לנו, תמיד אתם מתעכבים״ הוא אומר בהתנשאות ובוגרות, ואני לא יכולה שלא לחייך מהילד בן ה3 הזה, שיותר מידי בוגר לגילו.
*
פעם הבטחתי שאני אעשה סיפור עם סוף טוב אז הייתי חייבת וזה היה בלתי אפשרי לסיים אותו ברע.
אני מקווה שנהנתם מהסיפור שלי כמו שאני נהניתי מהכתיבה שלו.
חצי שנה מדהימה של כתיבה שלו ואני כבר בכתיבה של הסיפור הבא אז תחכו לזה.
תכתבו לי את דעתכם על הסיפור, איפה הייתם מדנים? איפה צריך להשתפר? ואם אהבתם את הסוף?.
מה הכי הפתיע אתכם בסיפור? ומה הכי פחות הפתיע אתכם?.
מקווה שהצלחתי להעביר את עיקרון הסיפור, כשרוב הסיפורי פשע זה גברים שמובילים רציתי סיפור פשע עם בת שמובילה הכל, ניתן לראות לקראת הסוף שכל התוכניות קייט עושה ובאמת מנהלת את כל מה שקורה.
בכאב רב אני נפרדת מהסיפור, וכותבת לכם את זה בדמעות של שמחה מהולה בעצב, שמחה שהוא יצא בדיוק כמו שרציתי עצובה שהחוויה של הכתיבה שלו נגמרה.
אוהבת ומעריכה ברמות מטורפות,
הדר❤️