שחמט

פרק 55, אחרון!!

אנחנו מכתרים את המקום שפעם קראתי לו בית, אני מנסה לנקות את ראשי ממחשבות ולהתרכז בתוכנית שאני ודמיאן בנינו כל הלילה, בין המזמוזים והנשיקות שלנו, מבחינתי זה התוכנית של שנינו, אבל אם תשאלו את דמיאן הוא יגיד שזו התוכנית שלי והוא סתם היה שם לעזר, התווכחנו על זה כל הבוקר עד שהבנתי שזה ימשך כל החיים אם אחד מאיתנו לא יעצור אז הסכמתי איתו.
אחרי שג׳ון ירה בג׳ייסון הוא יצא מהבית מה שנתן זמן לקונור ומיה לקחת אותו לבית חולים, חבל שהם לא אמרו לי את זה לפני שנכנסתי לטירוף וחרדה, הוא מטופל כבר בבית חולים, מיה נשארה איתו.
אני מסתכלת על כל מי שאיתנו, כולם עובדים בשביל דמיאן אבל מקשיבים לי, הרגשתי חלק מהם, והודתי על ההרגשה הזאת בליבי, העדפתי להיות חלק מהם מאשר חלק מהחיילים של משפחתי.
כשאני נותנת את האות אנחנו פורצים לביתי, לבית שגדלתי בו וכל כך אהבתי, בשנייה נוצר בלאגן, יריות נורות באוויר, סכינים פוגעות באיברים, ריח דם מתערבב עם ריח אבק שריפה, אבל האדם היחיד שאני רוצה לראות לא כאן, ׳איפה אתה מתחבא לעזאזל ג׳ון׳, המחשבה שהוא לא כאן מעוררת את העצבים שבי, אבא בחיים לא היה שולח את החיילים שלו לבד לקרב, הוא תמיד היה זה שמוביל את הקרב, עומד בראש, לא נותן לחיילים שלו להילחם בשבילו בלעדיו, לא מוכן שאף אחד יקריב את החיים שלו בשבילו אם הוא לא ינסה להציל את החיים שלו בעצמו, ולכן אני לא מתאפקת ויורה לכל חייל שלא מהחיילים שלנו, המטרה שלהם זה להרוג אותי אז המטרה שלי זה להרוג אותם.
אני מחליפה מחסניות בקצב שיא, לא מתכוונת לפספס אף מטרה, ובטח שלא מתכננת להיפגע.
כואב לי שאני רואה את אחד מהחיילים שלנו נופל מת, יש לו משפחה וילדים, אני מחפשת את דמיאן בעיני, פתאום הפחד שיקרה לו משהו הוא ממשי, אני ממשיכה לירות בזמן שאני מחפשת אותו, כנראה שגם הוא חיפש אותי כי כשהוא מוצא את עיני מבט הקלה עולה בפניו והוא חוזר להתמקד במטרה שלשמה באנו.
לאט לאט המקום שהיה מלא באנשים פוחת, כבר פחות צפוף כאן, יש יותר מקום לזוז, אך הגופות שמקיפות אותנו מבהירות שהתנהל כאן קרב רציני, ואז, אני רואה אותו, את מי שבגד בי, במשפחה שלי, את מי שרצח את אבי, הוא רואה שקלטתי אותו ומנסה לברוח, אבל כנראה שאני לא היחידה שקלטה אותו כי לפני שהוא מספיק לעשות צעד דמיאן מכוון רובה לרכה שלו.
ג׳ון עוצר ואני מרימה את הרובה שלי, מכוונת אותי עליו גם כן, תזוזה אחת שלו והוא מת, מצד אחד אני, מהצד השני דמיאן, אין לו לאן לברוח.
״כנראה שאת לא טיפשה כמו שאת נראית קייט״ הוא אומר, חיוך שפעם היה מרגיע אותי מתפשט על פניו וגורם לי לבחילה נוראית. ״צריך הרבה אומץ כדי לדבר ככה לבחורה שמכוונת אליך רובה״ אני אומרת, שעשוע נשמע בקולי, ״את לא תירי בי, את לא מספיק חזקה בשביל לעשות את זה, זה יאכל אותך כל החיים״ הוא אומר ומערער את בטחוני, אחיזתי בנשק נחלשת, ואני שוקעת במחשבות, ואז במאית שנייה, הוא תופס בידיו את החייל הקרוב אליו ביותר, מוציא את נשקו ומכוון לרקתו, ואני רוצה לקבור את עצמי כשאני רואה שהחייל הוא קונור.
אחיזתי ברובה מתחזקת שוב, ״תעזוב אותו״ אני צועקת לג׳ון, ״אתה יודע מה קורה כאן לבוגדים קונור?״ ג׳ון אומר מתעלם מקיומי, ״אתה צריך לשאת בתוצאות של הבגידה שלך״ הוא מוסיף, ״חוץ מזה שאתה בוגד בי אתה מזיין את אחותי הקטנה, כל כך הרבה טעויות בכל כך קצת זמן״ ג׳ון אומר בגיחוך, ומטעין את נשקו, בתגובה, אני ודמיאן מטעינים את הנשק שלנו גם.
דמיאן מתקרב אליי, הורס את האיום שלנו מכל כיוון, ״מה אתה עושה״ אני שואלת בכעס, ״אני לא מוכן שתהרגי את אח שלך קייט, תורידי את הנשק״ הוא אומר בקול חלש, לא רוצה שישמעו אותנו, ״אל תתערב בזה דמיאן, זו הנקמה שלי״ אני אומרת בעצבים, אך כיאה לדמיאן הוא לא מסכים איתי, הוא מחבק אותי לחזה שלו, לא נותן לי לראות כלום, הנשק שלי נופל מהפחד שהוא יפגע בבן אדם הלא נכון, ואז אני שומעת שתי יריות צורמות אוזניים. ושקט.
-
אני שכרתי לעצמי כבר חלקת קבר על הסוף הזה.
מי נפגע בעצם?, קונור? ג׳ון? דמיאן? קייט?.
אני אשמח שתשתפו אותי בדעה שלכם. אם אהבתם את הפרק? לא אהבתם? מה הייתם מוסיפים? מורידים? משנים?.
מקווה שאהבתם,
הדר❤️.