הגלים השקיעה ומה שביניהם

שעון מעורר

שקט, שקט כבר!
התעוררתי לקול ציפור מעצבנת שלא הפסיקה להודיע שהגיע הבוקר בציוצים קולניים ומרגיזים.
השמש הייתה בוהקת והשמיים היו כחולים למדי, אבל איכשהו למדתי להעריך יותר את כל הדברים האלו.
בזמן האחרון בכל אופן.
כשהסתכלתי על ג׳ייק ישן ניסיתי לחרוט כל תו בפניו בזכרוני.
האף הסולד והמושלם שלו, הגבות העבות והחומות שלו, העיניים הגדולות והצורה היפייפיה שלהן שהיו עצומות כרגע ונעו כאילו מתוך חלום, הריסים הארוכים והמעוגלים שלו שכל בחורה הייתה רוצחת כדי להשיג,  השפתיים היפות והדקות שלו, גומות החן הבולטות  שלו שהופיעו בכל פעם שזז, השיער המבולגן והסבוך שאיכשהו נראה ככה יותר טוב מאז ומתמיד ואפילו שמתי לב לכמה נמשים קטנים ושובבים באיזור האף והעיניים.
בחנתי אותו בצורה מעמיקה כל כך קרוב לשעה והייתי מסוגלת להתבונן בו עוד שעות רבות, עד שלאט לאט הוא התחיל לפקוח עיניים ולהתעורר.
״בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת״. הכרזתי ונישקתי את הגומה השמאלית שלו מפני שאחרי מבטים ממושכים בגומות האלה לא הייתי מסוגלת להתאפק.
״בוקר טוב״. אמר הידק את חיבוקו סביבי ונשק לראשי. ״מה השעה בכלל?״
הרמתי את האייפון שלי הסתכלתי על המסך בעיניים מצומצמות והבנתי משהו״.
״שיט שיט שיט״. אמרתי בעודי מתרוממת לישיבה מהר מידי ומיד הרגשתי את הסחרחורת.
״מה מה קרה?״ ג׳ייק שאל בבהלה והתרומם גם הוא.
״ג׳ייק כבר בוקר, היינו כאן כל הלילה ולא חזרתי אתמול הביתה,
כבר אחת עשרה וחצי והבנות רק יודעות שיצאנו אתמול בערב מבחינתן הייתי אמורה גם לחזור בלילה ועכשיו אין להן מושג איפה אני.״ אמרתי תוהה מה יקרה כשאשוב.
״בייבי תירגעי הכל בסדר חמש דקות ואת בבית״.
לא העזתי אפילו להציץ בטלפון פחדתי מכמות ההודעות שלא נקראו והשיחות שלא נענו שאראה בדרך כלל אני עונה מיד ועכשיו רעדתי רק מהמחשבה על להסתכל על הטלפון שלי.
ג׳ייק נסע במהירות קצת מופרזת כדי להחזיר אותי הביתה מהר ככל האפשר.
״הנה, הגענו רוצה שאכנס איתך?״ ג׳ייק שאל ונראה מודאג מהמחשבה שהבנות יכעסו עליי.
״לא תודה אני חושבת שאם תיכנס איתי רק תחמיר את המצב״. פתחתי את דלת המכונית וג׳ייק טרק אותה תוך כדי שמלמל משהו כמו ״חכי״ נדמה לי.
הוא תפס אותי בכתפיים ונישק אותי.
נשיקה מהסוג שמסובבת לך את הראש ומקשה עלייך לחשוב בבהירות אחר כך, למען האמת שמחתי על כך הייתי זקוקה לכל הסחת דעת שאפשר.
פקחתי עיניים לאט והסתכלתי עליו בהלם, אבל הלם כזה של שמחה.
״עכשיו את יכולה ללכת״. אמר והתכופף לפתוח את הדלת. בעשותו כך הוא נתן לי שניה להתעשת ולזכור מה אני אמורה לעשות.
קפצתי מהטנדר הגבוה ורצתי אל המדרגות בחזית הבית.
״על החיים ועל המוות״. מלמלתי לעצמי ופתחתי את דלת הכניסה.