הגלים השקיעה ומה שביניהם

גשם וגלים

״אוף! זה לא הוגן!!!!״ שמעתי את קלואי צועקת כשהביטה מבעד לחלון.
גשם ירד בכל מקום ברדיוס של קילומטרים והים געש ונראה עצבני ביותר. זה מצא חן בעיני לחשוב שגם לים יש מצבי רוח.
אלכס סגרה את התריסים בטפיחה עזה ונרגזת, אמילי סתם ישבה שם מכורבלת בסוודר שגדול ממידותיה.
קלואי התיישבה בסלון ושילבה את ידיה בעצבנות ואילו אני שמחתי.
לא שמחתי כמובן שחברותי עצובות ומאוכזבות כל כך,
אבל היה זה הגשם הכבד הראשון מאז שהגענו הנה, ולא יכולתי להאמין כמה שהזמן חולף לו ביעף.
בדיוק כשהרהרתי במחשבות על כך הטלפון של אלכס צלצל וקלואי, אמילי ואני העברנו בינינו מבטים ספקניים.
המממ אולי אני לא היחידה שנמצאת בקשר קצת עמוק יותר מידידות עם אחד מהבנים.
״היי דילן, מה קורה?״
-שתיקה קצרה-
״לא״
אלכס הסתכלה על כולנו בעת שדיברה
״אנחנו לא עושות כלום. בואו.״
עשר דקות לאחר מכן כבר ראינו מבעד לחלון את הבנים יוצאים מהטנדר וממהרים להימלט מהגשם.
עוד לפני שהיו בפתח מיהרה קלואי ופתחה את הדלת לרווחה בשבילם.
כשראיתי את ג׳ייק נכנס היה זה כאילו הגשם פסק, והשמש פרצה מבעד לעננים.
הוא שיגר אליי את אחד מחיוכיו העקומים והמושלמים, וזה כל מה שהייתי צריכה בשביל להפוך את היום הזה למושלם.
התיישבנו כולנו לצפות בסרט ואני ישבתי בחיקו של ג׳ייק, ולמען האמת לא זכרתי אף לא פרט קטן מהסרט.
כשהסרט נגמר התיישבנו כולנו על הרצפה בסלון ודיברנו אחד עם השני. כמה פעמים ראיתי את שהידיים של אלכס ודילן נוגעות ב ״מקרה״,
או את פניהם שנפגשו למבט ממושך ואני גיליתי שאינני יכולה לחכות בכדי לראות לאן הסיפור הזה מוביל.
הגשם פסק בסופו של דבר אם כי לא היה סימן שהשמש תחזור בקרוב אבל בכל זאת יצאנו החוצה. היה קר מידי בשביל שנוכל ללבוש את בגדי הים שלנו ולכן, לבושים בטרנינגים חמים ונעימים, כולנו ישבנו על החול ודיברנו. דילן ואלכס ישבו יחד והסמיקו מידי פעם, אני וג׳ייק ישבנו צמודים ואני נשענתי עליו. כולנו היינו בהלם כשראינו את אמילי ואת ליאם מסתכלים הרבה אחד על השני מרכינים את הראש ומסמיקים.
זה ברור כמובן שאמילי ביישנית מאוד למרות האירוניה שבדבר משום שאלכס והיא אחיות תאומות, כמעט זהות, ואלכס הייתה האדם הכי פתוח ומשוחרר שהכרתי.
ועם זאת, לא עלה בדעתי שליאם הוא אדם ביישן.
למרות שחשבתי שרק הפכים גמורים נמשכים זה לזה, נזכרתי שבקומזיץ הראשון שערכנו ראיתי את ליאם ואת אמילי מדברים. בעצם אתקן עצמי, הם לגמרי פלירטטו; היא נשענה על גזע עץ גדול חייכה הסמיקה וצחקה מידי פעם. וליאם נשען על העץ ביד אחת בתנוחה כזו שחייבה את אמילי להישען על הגזע. בידו השניה ליאם לקח קצוות מהשיער שלה וליפף אותן סביב אצבעו.
אם הייתי מקדישה להם קצת יותר תשומת לב באותו הערב לא הייתי יכולה להתעלם מזה, ולמען האמת הפתיע אותי מעט שהבנות לא אמרו לה כלום וכבר דרשו את כל הפרטים העסיסיים.
נו טוב, חשבתי לעצמי, היא תספר לנו כשתרצה.
אבל אולי יש עוד דרך לברר את הסיפור הקטן הזה.
״ג׳ייק?״ שאלתי בשקט בשביל שהאחרים לא ישמעו אותנו
״כן?״
״רק אני רואה את מה שקורה פה בין ליאם ואמילי?״
הוא צחק והשיב בשקט אבל בחיוך שהיה שם כשאריות של הצחוק.
״ומה עם אלכס ודילן?״
״כן בדיוק! אני כל כך מבולבלת! עניתי וצחקתי אני די בטוחה שבאותו הרגע נראיתי כאילו אני פותרת משוואה מתמטית מסובכת.
״אם את תבררי עם הבנות אני אברר עם הבנים״. אמר והושיט לי את ידו ללחיצה רבת משמעות.
״דיל״. אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה ובמקום זאת הוא חיבק אותי וכתוצאה מהחיבוק נפלתי אחורה ביחד איתו.
בסוף הערב חזרתי מעט חבולה הביתה ולמרות זאת מעולם לא הרגשתי טוב יותר.