הגלים השקיעה ומה שביניהם

המעבר

״עשינו את זה!״.
״אני לא מאמינה״.
עוד לפני שקלואי, אמילי, אלכס ואני נכנסנו למטוס בדרך לקליפורניה התרגשנו עד שבקושי יכולנו לדבר.
הטיסה ארכה בערך חמש- עשרה וחצי שעות, והנסיעה שלנו עד הבית החדש אמורה לערוך בערך כשעתיים.
״אני נורא רוצה כבר להגיע״.
״סבלנות אלכס״. אמרה קלואי בעודה מניעה את המכונית.
״אני כבר מתגעגעת למשפחה שלי״. אמרה אמילי בקול עצוב.
אמילי ואלכס הן תאומות ומאוד קרובות למשפחה שלהן.
״אל תדאגי נבקר אותם בקרוב״ ענתה לה אלכס בעודה מפהקת מהטיסה המייגעת שעברה עלינו.
לי היה קשה לעזוב הכל ולעבור לקליפורניה, עם שלושת החברות הכי טובות שלי; ההורים שלי לא שמחו מהעניין כלל וכלל ותבעו ממני שאשאר. טוב זה לא עזר להם כל- כך.
ההורים של קלואי שמחו בשבילה אבל התאכזבו שהיא צריכה לעזוב.
וההורים של אלכס ואמילי שמחו שסוף כל סוף הגוזלות הקטנות שלהן פרשו כנפיים והתעופפו להן. גם אם הן התעופפו למרחק של חמש עשרה שעות.
בסופו של דבר לאחר כשעתיים של נסיעה, הגענו אל הבית הקטן הממוקם על חוף הים.
הוא היה מושלם ומספיק לארבעתנו.
קטן מאוד, אבל מספיק.
היו בו ארבעה חדרים; החדרים שלנו, חדר אמבטיה ושירותים וסלון קטן שצמוד אליו היה המטבח.
כשהגענו אל החוף שהיה פשוט מושלם עם המכונית הקטנה שקנינו כשטסנו לראות את הבית בפעם הראשונה והשארנו אותה שם הרגשנו מחוברות למקום כאילו היינו שם כבר אלפי פעמי. כבר אז התחלתי להרגיש בבית.
כשהתכוננו ליציאה מהמכונית הבחנו בארבעה נערים נאים למראה שהיו ללא חולצות ושיחקו כדור- עף חופים.
אני הסתכלתי רק על אחד מהם שהיה בעל שיער זהוב ועיניים ועיניים חומות.
אלכס שרקה בשקט וכולנו צחקנו.
הבנים כנראה הבחינו בנו מפני שהבחור עם השיער הזהוב והעיניים החומות התקרב אלינו.
לא הורדתי ממנו את העיניים.
קלואי נתנה לי בעיטה ואז השפלתי מבט.
הוא התקרב ואמר לנו שלום באנגלית.
״אתן חושבות שהוא אמריקאי?״ שאלה אלכס ברוב הטאקט שהצליחה לגייס.
הוא חייך. ״מה שלומכן בנות?״. הוא שאל אותנו באנגלית בזמן
שהסתכל עליי.
״הנה התשובה שלי״. אלכס סיננה בשקט.
״אתן מישראל?״.
לארבעתנו הייתה אנגלית שוטפת. היינו חייבות לדעת את השפה באופן מושלם אז לא הייתה לנו שום בעיה לדבר איתו.
״כן״. ענתה קלואי והמשיכה ״אתם גרים פה?״
״כן אנחנו גרים באיזור״.
״איך קוראים לכן?״ שאל ואמילי אמרה לו את השמות שלנו.
כשהיא אמרה את השם שלי הוא הסתכל עליי וחייך. הרגשתי שהלחיים שלי מתלהטות.
״אני ג׳ייק״. ״אתן גרות באיזור?״
״אנחנו גרות פה למעשה״. ענתה קלואי והצביעה לעבר ביתנו הקטן והשכור.
״אם אתן גרות כל כך קרוב אני מניח שנתראה באיזור״.  הוא חייך ואמר ״להתראות בנות״. החזרנו אליו חיוך, הוצאנו את המזוודות מתא המטען וצעדנו לעבר חיינו החדשים.