לשחק בה מעט

21. מה שאף אחד לא ירצה לעבור

*הפרק מכיל קטעים קשים לקריאה, הקריאה על אחריותכם!*

השעה כבר אחריי חצות ואני מסתובבת ברחוב כמו הומלסית. הרגשתי שכל מה שהרגשתי לאיידן פשוט הפך לשנאה. הוא שכב איתי כמו עם עוד איזה זונה שבאה אליו ופתחה רגליים וזה הכעיס אותי ובעיקר פגע כמו ששום דבר לא פגע בי אף פעם. כאב לי עוד יותר מזה שהוא לא אוהב אותי בחזרה. רציתי לשנוא אותו, להעיף אותי לקיבינימט מהמחשבות שלי, אבל הלב שלי נלחם לא לעשות את זה. 'הוא טעה, כולם טועים' צעק לי הלב והמוח רב עם הלב. 'לא כולם טועים בצורה הזאת!' צרח המוח ללב ואני הסכמתי עם הלב שלמרות שגם המוח צדק.

נכנסתי למלחמה עם עצמי וניסיתי להבין מי צודק יותר, המוח או הלב. החוכמה או הרגש. הגעתי למסכנה שלא משנה מה הרגש ינצח אותי תמיד ולא משנה מה איידן יעשה לי אני עדיין אוהב אותו. עדיין ארצה לשמוע את הקול שלו שברגע זה עושה לי עצבים, אבל הוא גם מרגיע אותי. בסוף הבנתי שהלב שלי צודק. עדיין כאב לי. עדיין הלב שלי עיקצץ כאילו מישהו לוקח סכין חדה ולוהטת דוקר אותו אלפי פעמים. למרות כל הכאב שאכל אותי מבפנים. אני אוהב אותו. אני מאוהבת בו ואני רוצה להיות לידו יותר משרציתי אי פעם.

רציתי כבר להסתובב אחורה ולחזור למלונית. במקום זה הגוף שלי נמשך לאיזה סמטה. הגוף שלי הודחק לקיר בחוזקה וגבי התחיל לשרוף מכאב.

לעיניי נגלו חמישה גברים. כל אחד יותר גדול מהשני ומרוב פעם צמרמורות ועור ברווז השתלטו על כל רחבי גופי. ליבי התחיל לפעום בחוזקה והגברים רק התקדמו אליי. אחד מהם לקח פיקוד, הוריד ממני את הבגדים ואז בתורות הם עשו בי מה שהם רצו. אחד היה אגרסיבי יותר, אחד עדין כאילו לא רוצה לעשות את זה, אחד היה בין אגרסיבי לבין רגוע והרביעי והחמישי היו מהירים כמו טיל שמשוגר למדינה עויינת.

הם עשו את זה בתורות. כל אחד לפחות שלוש פעמים. בחישוב פשוט, חמש עשרה פעם שזין נכנס אליי והכאיב לי. רצח את הנשמה שלי. רצח אותי מבפנים והכאיב לי פי אלף ממה שאיידן הכאיב לי. רציתי שהוא יצוץ משום מקום. יצוץ ויציל אותי כמו תמיד. פחדתי. כאב לי. רציתי לצרוח מכאב ולהתחנן לעזרה, אבל מפי לא יצא אף צליל. שום פיפס. רציתי לזוז כדי להתנגד, אבל הבנתי מראש שזאת מלחמה מיותרת ובזבוז אנרגיה שיוכל לעזור לי בהמשך.

הרגשתי חסרת אונים כמו שלא הרגשתי אף פעם. אלוהים הרגשתי כל כך מושפלת. כל כך מטומטמת. האשמתי את עצמי. שלא בעטתי להם בביצים ורצתי כמו מהירות הרוח הנושפת בחוץ. האשמתי את עצמי שלא הייתי מספיק חזקה להתנגד למרות שהם חזקים ממני. הרגשתי שהם 'חזקים' על 'חלשים'. אני בטוחה שהרגשתי פטטית מהצד, אבל מה שעניין אותי יותר מהכל זה הכאב שחדר עמוק והזיז כל חלק וחלק בגופי.

אחריי אולי חצי שעה ארוכה ביותר שנמשכה כמו נצח, הם שחררו אותי. עזבו אותי לנפשי. לקחו את רגלם ועפו מהמקום ההוא כלא היו. התלבשתי בזריזות ולקחתי את הטלפון שלי לידיי. התחלתי לבכות בהיסטריה ולמרות הכל חייגתי לאיידן. חיכיתי שיענה. חיכיתי לשמוע את הקול שלו. חיכיתי לשמוע אותו דואג או לפחות עצבני עליי, לא אכפת לי מה. העיקר שיהיה סימן כלשהו ממנו.