Afraid-Z.M [Book1]

Cahpter 9

תכננתי את הבריחה שלי. מה שלא יקרה- אני לא נשארת כאן. אני אתחבא איפשהו. ואז אני אעבור דירה. רק לא להיות פה.

זאין כבר הרשה לי להסתובב בבית חופשי ולעיתים רחוקות להיות בחצר בהשגחתו. לא הייתי בחצר כבר שבועיים אז אני דיי בטוחה שהוא ירשה לי היום.

״זאין״ פניתי אליו באמצע ארוחת הבוקר. ״אני רוצה לעשן.״ לא האמנתי שאני מבזבזת את הסיגריה האחרונה שלי על זה. ״אחרי האוכל.״ הוא המשיך לקרוא בעיתון. אכלתי את האוכל שכבר בדקתי עשרות פעמים אם היא לא מורעל. אני לא רוצה לקחת סיכונים. עדיין לא. אני לא יכולה לסמוך על זאין עדיין.

״זאין אפשר לצאת?״ קמתי ממקומי. ״לא״ ״אבל אמרת שכן! לא יצאתי כבר שבועיים!״ רתחתי. ״היום לא. וגם לא בקרוב. מסוכן בחוץ״ הוא נשמע דיי רציני. ״מה יש בחוץ?״ הסתקרנתי. ״דברים שאת לא רוצה לחוות.״ הוא אומר הפעם דיי אדיש התיישב על הספה והדליק את הטלוויזיה. ״אני דיי חושבת שזה לא נכון.״ הסתכלתי החוצה דרך החלון ונראה שדיי רגוע. ״תאמיני לי, את תמותי שם.״ ״ תאמין לי שאני מעדיפה למות במקום להיות איתך״ לא הבנתי מאיפה באו המילים האלה. ״תכננתי לי שלא. עכשיו תאכלי את האוכל שלך הוא לא מורעל״ הוא כאילו קרא את מחשבותיי. ״אוחח לא רעבה״ כמעט העפתי את הצלחת ועליתי למעלה בעצבים. עלאק יהרוג אותי. ממש. אני לא מתכוונת לוותר בקלות. אולי כשהוא לא יראה... אני אצא מהחדר בלילה ואברח. לא תוכנית כל כך מורכבת.. גם לא בטוח שהיא תעבוד. אבל שווה לנסות. ״לורן״ הוא קרא. ״מה??״ עניתי בעצבים וללא רצון. ״בואי לכאן״ לא שוב... ״לא״ אמרתי עם אומץ כל כך מזויף והמשכתי לעלות במדרגות.

״לורן״ הוא אומר עם קול מאיים אך אני בוחרת להתעלם ולעמוד על שלי. מבלי לענות אני נכנסת לחדר שבו התעוררתי ביום הראשון שלי כאן וסוגרת את הדלת בטריקה.

5 דקות. 10 דקות עברו בהשערתי שאני שוכבת במיטה כשאני כלל לא עייפה. מתחת צפוי תמיד הכל מרגיש יותר טוב.

אני עוצמת את עייני למרות שעדיין בוקר. לפני כמה דקות רק שבעתי מארוחת הבוקר, אך לאט לאט אני נרדמת.

גופי מתעורר עקב הרגשה של ליטוף על מצחי. עייני לא נוכחות אך אני מרגישה כל נשימה ותנועה של האדם הנמצא בנוחכותי.

הליטופים באים והולכים. כשהיד הגדולה מגיע אל מצחי, היא נמשכת אחורה ונרפת מראשי. ככה זה בא והולך, הולך ובא.

כשאני נזכרת שרק זאין נמצא בבית, וייתכן שזהו היושב מאחוריי וידו עוברת על ראשי בצורה הנעימה, אני נגעלת ומיד מתחילה את המשחק של ההתעוררות.

״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת כשאני מביטה בו במבט ישנוני.

״שום דבר״ הוא קם בפרצוף אדיש. ״אני רצינית״ אני אומרת כשאני משפשפת את עייני. ״לא יצאת מהחדר הרבה זמן אז באתי לבדוק מה איתך.״ וזה מצדיק את הסיבה שהוא נגע בי? ״ומה הניע אותך לבוא ולהתיישב לידי במיטה?״ הוא שתק לזמן מה. ״באים היום אנשים. אני מצפה שתתנהגי יםה ותצייתי לכל דבר שאגיד לך.״ הוא מתחיל להתקדם אל כוון הדלת. ״לציית? מה אני משרתת שלך?״ אני משלבת את יידי זו בזו. "סוג של״ הוא ממלמל וסוגר את הדלת.

מי שזה לא יהיה שבא אליו עכשיו, אני לא רוצה לדעת מי אלה. הם בטח רעים בדיוק כמוהו. אני נכנסת למיטה ועוצמת את עייני. ״תרדמי״ אני מצווה על עצמי. ״פשוט תרדמי כבר״ אני אומרת ולאחת כמה דקות באמת נרדמת.

״לורן״ אני מרגישה נענוע קל בכתפיים אף אני מעדיפה להתעלם. זה זאין, ואני לא מעוניינת לראות אותו. ״לורן״ עוד לחישה. ״מה אתה עדין איתה כל כך?״ גופי נרתע שאני שומעת קול קצת מוכר. ״לורן תתעורר כבר!!״ אני מרגישה מכות קטנות על לחיי. גופי נרתע לאחור כתגובה מהצעקה.״ עייני מיד נפתחות ואני רואה את הבחור הבלונדיני. ״יופי שהתעוררת באמת״ הוא גומר במכה עם שצת יותר עוצה על לחיי הימנית. ״זה כואב״ אני ממלמלת בלחש. כן כאילו שאכפת לו. הבלונדיני הוא זה שהרביץ לי בפעם הראשונה שפגשתי אותו. אחלה רושם ראשוני. הוא אכזרי מדי. זאין כבר עדיף.

״קומי״ הוא מצווה. אני קמה מתוך פחד. ממנו אני באמת מפחדת. ״תעמדי״ אני נעמדת. הוא הולך ואני לא יודעת מה לעשות. לבוא אחריו? להשאר במקומי? ״הוא הולך ואני נשארת במקומי. זאין מאחוריו. הוא מתנהג כאילו הבלונדיני הוא המפקד. אלי זה מה שהוא. ״את לא צריכה לפחד. אני פה, הוא לא יעשה לך כלום.״ זאין לוחש לי באוזן כשהוא מבחין שכל שרירי מתוחים. ״בואי״ הוא מסמן עם שפתיו ואני הולכת אחריו, מסדרת מעט את שיערי. אני מתקדמת אחרי זאין וכשאנחנו מגיעים לקונה התחתונה אני מבחינה בעוד שלושה אנשים. לא. יש עוד כאלה??

אני מצטערת שלא העלתי פרק הרבה זמן פשוט היה לי מחסום כתיבה של מלאאאאא זמן
אני לא מאמינה שהגעתן ל30 הצבעות! תודה רבה לכולכן
מטרה: 32 הצעות כי אני יודעת שאתן יכולות!!
לא הספקתי לעבור על הפרק ורציתי להעלות כמה שיותר מבר אז סורי אם יש טעויות.....