Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 14

"אפשר לצאת היום לאנשהו?״ אני שואלת את זאין במהלך ארוחת הצהריים.
״למה את רוצה לצאת?״ הוא שואל בקרירות מה שלא ממש מתאים לו כי מאז שעברנו, הוא היה הבנאדם הכי רגיש ונחמד בעולם. ״אני כל היום תקועה בבית! באלי לצאת קצת״ אני מנסה להסביר. ״לאן את רוצה לצאת?״ אדישות בוקעת מפיו ומתפשטת על פניו. מה עובר עליו? ״לא יודעת... למועדון אולי?״ אני מנסה לתפוס את מבטו אך הוא לא מסיר אותו מהאוכל. ״טוב נצא למועדון, אבל זה בתנאי שאת לא שותה.״ אני רק מהנהנת בראשי, תוהה אם הוא הבחין בכלל.

אני לא אוכלת. רק לפעמים כשזאין ממש מכריח
אותי, אבל כרגע לא נראה שממש אכפת לו.
״תאכלי״ הוא מסנן אך אני לא מקשיבה. ״תאכלי בבקשה״ הוא לא מפנה אלי את מבטו ואף לא לשנייה. אני לא מקשיבה, רק עולה במעלה המדרגות אל
החדר.
OOOOOOOOOOOOOOOOOO
על גופי מונח ג׳ינס ארוך וסוודר פרוותי. לא יותר מדי חגיגי וחוספני בכלל לא. כשאני מוכנה אני יוצאת מהחדר ויורדת למטה, מבחינה בזאין כבר מאורגן, ועדיין- אדיש.
״טוב יוצאים?״ אני מעירה אותו ממסך הטלוויזיה. ״בסדר״ הוא מכבה את הטלוויזיה ולא מעיף בי מבט.
אנחנו נכנסים למכונית והיינו שורר שקט. אבל לא שקט שאומר הרבה דברים, לא שקט מענג, אלה שקט חלול. שקט מעצבן, שאני רק מחכה שמשהו ישבור אותו. ״אתה מוכן להסתכל עלי רגע?״ אני לבסוף מחליטה לקחת את העניינים לידיים, אך הוא רק זורק אלי מבט ריק וחוזר לכביש. אנחנו ברמזור אדום! אין על מה להסתכל!
״זאין!״ אני מרימה את קולי. ״מה?״ הוא עונה בקרירות ולוחץ על הגז. האור התחלף, גם ברמזור וגם בו. האור שפעם היה, הניצוץ שבעיניו נעלם, אבל לאן?
OOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOO
אני עומדת אל מול הבר, גבי מוצמד אל הקיר וכוס מים בידי. כמה שאני רוצה לעצבן את זאין, הבטחתי. אני לא שותה היום אלכוהול.
זאין יושב בדיוק מולי, מפרידה בייננו רחבת הריקודים, אך אני יכולה לראות בו.
הנוזל שבכוס נשפך אל פיו, כמובן שזה לא מים. אני מנסה לדמיין את תחושת החריפות העוברת בגרונו, ולא מבינה איך הוא יכול להמשיך לשתות עוד ועוד.
אני בוהה בו, סופרת כל כוסית הנוזלת היישר אל גרונו. בכוס השלישית אני מרגישה מגע בכתפי.
כשאני מסתובבת אני רואה נער הנראה בערך בגילו של זאין, נער יפה תואר, אך הדבר שמלחיץ אותי הוא זה שאני יודעת שאולי הוא שיכור. אולי הוא יעשה לי משהו.
״היי״ הוא אומר בחיוך, אך אני משותקת מפחד. ״אני לא שיכור זה בסדר״ אני פולטת נשיפת הקלה והוא מצחקק. ״מה את עושה עם מים במקום שכזה?״ הוא נשען לידי. ״אני לא שותה״ אני לא מסירה את מבטי מזאין. ״מה נסגר עם הבחור הזה? את מסתכלת עליו כבר כל הערב...״ הוא מסתכל עלי כבר כל הערב? "שום דבר...״ אני. ממלמלת. הוא שותק לזמן מה. בוחן את פניי מה שגורם לי לסומק עז. "זאק״ הוא מושיט את ידו ללחיצה. ״לורן״ הוא מגישה לו את ידי והוא מנשק אותה באלגנטיות, מה שגורם לי להאדים עוד יותר.
את שאר הערב העברנו ביחד. מדברים, צוחקים, רוקדים. מדי פעם אני מעיפה מבט אל זאין, לראות מה איתו.
כשאני מסתכלת עליו עכשיו, אני רואה אותו מחזיק בראשו ואז מתמוטת על הבר. מבלי לחשוב פעמיים אני רצה אליו.
״זאין״ אני מנערת את גבו.
הוא נראה כמעט מעולף, שקיות סגולות מתחת לעייניו, ריח אלכוהול נודף מכל גופו. ״זאין״ אני חוזרת על דברי. הוא נוהם חלש כתשובה, מהסיבה שהוא לא יכול להוציא מילה מפיו. ״חוזרים הבייתה״ הוא מהנהן ומנסה לקום, אך הוא מיד מועד.
כל הסיטואציה הזו כל כך מבהילה אותי. בחיים לא הייתי במצב כזה. אני מרימה אותו בכל כוחותיי ותומכת בו בהליכה. זה המיטב שביכולתי.
אנחנו מגיעים לאוטו ואני משעינה את זאין עליו, מתנשפת. ״אתה לא יכול לנהוג.״ אני קובעת. ״ולי אין רשיון״ אני מדברת לעצמי, זאין לא יכול בדיוק להקשיב. ״יש לך כסף״ אני שואלת את זאין אך לשווא. הוא נראה מעולף כל במכונית. ״על מי אני עובדת...״ אני ממלמלת ומחפשת בכיסיו.אין כלום, הוא בטח בזבז הכל על האלכוהול. לי אין כלום, לא חשבתי שנגיע למצב הזה. ״זאין הולכים ברגל״ אני מודע לאוויר. ושוב, אני תומכת בזאין כשהוא בקושי יכול ללכת. כל משקלו עלי ואני חושבת לעצמי, למה כל המאמץ הזה? הרי בכל מקרה הוא לא יזכור כלום מחר וימשיך להתנהג אלי כאל זרה. אני יכולה להשאיר אותו כאן וללכת ללא כל מעמס, אך אני בוחרת להמשיך לקחת אותו. אני בוחרת להתנהג כבת אדם.
״דרך ארוכה לפנינו זאין, תעזור לי ואל תפעיל עלי את כל המשקל שלך״ אני נוזפת בו אך לחינם. זה נדמה שהוא נרדם עלי כבר.
דמעות מתחילות להווצר בעייני. קשה לי, קר לי, אין אף אחד שיבוא לעזרתי, ויש לי את זאין שרק מקשה עלי. ״בבקשה זאין״ אני מיבבת. ״אתה כבד...״
לפתע נשמעת מפירה. אני מפנה את מבטי אל עבר הכביש ואני רואה מכונית כשרק בתוכה. ״את צריכה עזרה?״ תודה אלוהים. אני רק מהנהת ומתחילה להתפרק. מבלי סיבה, פשוט לבכות. אני לא יודעת למה אפילו. כי קשה לי מדי? כי אני פגוע מההתנהגות של זאין? אני לא יודעת. תוך שניות אני מרגישה את כל משקלו של זאין יורד ממני. זאק לקח אותו ממני וסימן לי לבוא לאוטו.
זאין שוכב במושב האחורי ואני בקדמי, מתפרקת אל תוך כפות ידיי. ״היי, דיי דיי״ זאק מחבק אותי מהצד.
״אני מצטערת״ אני מושכת באפי ומנגבת את דמעותיי. ״מה קרה?״ הןא שואל ואני רק מנידה בראשי. הוא לא צריך לדעת.
עוברות כמה דקות שבהן הוא מנחם אותי. בזמן הזה אני לא בוכה, רק שותקת. ״טוב, איפה הבית שלך?״ הוא שואל לבסוף. אני יודעת שהוא מריך ללכת וגם אני צריכה להגיע הבייתה. יש לי מזל שהוא הגיעה. אני אומרת לו את הכתובת והוא מתחיל ליסוע. ״ממש תודה״ אני אומרת כשאנחנו נעצרים מול בייתי. ״בכיף, היה לי ממש כיף היום״ הוא מחייך. ״גם לי...״ אני מחייכת גם. ״אתה... יכול לעזור לי איתו אולי? הוא פשוט קצת כבד לי.״ אני מרגישה נבוכה לבקש ממנו עוד עזרה. ״כן בטח״ הוא יוצא מהמכונית ומוציא את זאין.
א נחנו מכניסים אותו אל המטבח ושותפים לו את הפנים, כדי שאולי בוא יתעורר, מה שלא עוזר. ״טוב תודה בכל מקרה. ממש באתה לי משמיים שמה.״ ״תמיד שמח לעזור״ אנחנו מתחבקים והוא הולך.
אני מסתכלת על זאין. לא יודעת מה לעשות איתו בכלל.
מחוסר אונים אני מעלה אותו למעלה, אוספת את כוחותי האחרונים ושמחה אותו באמבטיה. אני מאוד מקווה שהוא יתעורר מזה. אני מורידה רק את הסוודר שלו, מה שמשאיר אותו עדיין לבוש לגמריי ומפעילה את המים. לא אכפת לי אם הם חמים או קרים.
״מה? מה קורה פה?״ הוא מתעורר בשנייה שזרם המים פוגע בפניו. ״הו זאין סוף סוף״ אני נאנחת. ״איפה אנחנו?״קולו עדיין צרוד ועמוק, ועיניו מרפרפות. ״אתה התעלפת שם ו... עזוב אני יסביר לך בבוקר פשוט תתקלח ותלך לישון...״ אני מוותרת כשאני מבינה שהיא לא יזכור כלום.
OOOOOOOOOOOOOOOOOOOO
זאין עדיין שיכור, אבל הוא מתקלח לבד. ברגע שהוא מסיים אני נכנסת וכשאני יוצאת אני רואה אותו שוכב על המיטה בוהה בתיקרה, ואני חושבת; מה קורה לו? מה מציק לו שהוא כל כך קר כל הזמן? מה עובר עליו?
אני משתוקקת לשאול אותו את השאלות האלה, אך אני יודעת שהוא שיכור, ומה שאני יקבל זה בלבולי שכל.
אני תא רוצה לישון לידו היום, גם מחר לא, ומחרתיים. אני לא מבינה מה קורה עם המיטה שהוא אמור לקנות.
מאז אותה השיחה שהייתה לנו, שהתעצבנתי ועליתי לחדר, הןא קר. כל כך קר שזה כבר בלתי נסבל.
אני מוציאה שמיכה וכרית מהארון ויורדת לישון בספה. זאין מביט בי כשאני יוצאת מהחדר, וכשאני מגיעה במכסה את עצמי, פשוט דמעות מתחילות לרדת, ואיתן היבבות והיללות. אבל למה אני בוכה?
אני פשוט מניחה ש.... קשה להשאר חזקה על הזמן.
•••
אתן קבעתי שתיהיה מטרה לתגובות.
אז המטרה היא:75 הצבעות ו20 תגובות.
הכי הרבה תגובות לפרק אני חושבת שזה 19, אז עוד אחת שמגיבה תגיעו.
אני חייבת להגיד שאני קצת מאוכזבת מכך שלכך לכן המון זמן להגיע למטרה.
חוץ מזה, יכול להיות שאני עוד מעט אפנה אל כמה בנות בפרטי כדי לשאול שאלה.
אני מקווה שזה בסדר מבחינת כולן. זה היה לבנות שמגיבות יותר.
לאב יו