Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 10

כולם צופים בטלווזיה כשאני מביטה בה בחוסר התעניינות מוחלט. מצידי האחד יושב זאין ומצידי השני אחד מתולתל שלא יזיק לו איזה מעצב שיער. הוא יושב צמוד אלי יותר מדי. ככל שאני מתרחקת ממנו ומתקדמת יותר לזאין הוא מתקרב אלי גם כן עד כדי מצב ששאני נמחצת בין שניהם. ידו מונחת מאחורי עורפי ואני מרגישה כל כך לא בנוח. "היי לורן" הבלונדיני קורא לי אך אני מתעלמת, מנסה כמה שיותר להתרז במסך הטלוויזיה. "לורן" הוא קורא שוב ואני מתעלמת. "תעני ל כשאני מדבר עלייך" אני מעיפה אלי מבט אדיש וחוזרת להסתכל על מסך הטלוויזיה. "אמרתי לך להסתכל עלי" אני מרגישה את צלו עלי. הוא מתכופף על ברכיו ותופס סנטרי בחוזקה. "תסתכלי עלי" הוא לוחש לתוך אוזני. כולם מסתכלים, אך לא עושים כלום. כמו מתוך רפלקס אני תופסת בידו של זאין ולוחצת עליה, שיעזור לי. אך הוא מנתק את ידו ממני במהירות. דמעה זולגת במור לחיי. מה הוא פאקינג חושב לעצמו?

"יופי, תבכי. זה לא יעזור לך" הוא אמר מחזק אפילו יותר את אחיזתו בסנטרי. "אני לא מרחם עלייך" כאב כזה עוד לא חוויתי מעולם. "ז-ז-א" אני מנסה להוצייא מפי את שמו של זאין, אך הבלונדיני לא נותן לי. הוא מחזיק במטערי סנטרי וכך גם חוסם את אפשרות תזוזת פי.

"כדאי שתלמדי את הלקח שלך. את עושה כל מה שאנחנו אומרים לך. כל מה שאני אומר לך. ברור?" אני מהנהנת בראשי מחוסר אונים. "יופי" הוא כמו זורק את ראשי למטה באגרסיביות וקם ממקומו. "לא יפגע בי הא?" אני מיבבת באוזנו של זאין ועולה לחדר בו התעוררתי. "לאן את חושבת שאת הולכת?!" קולו של הלונדיני נשמע. אני לא עונה, מטער סנטרי כואב מדי.

אני נשכבת במיטה שוב ומתחילה לבכות את נשמתי. להוציא הכל החוצה.

אני לא מאמינה שהאמנתי לו. סמכתי עליו. שהוא יגן עלי, שישמור עלי.

OOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOO

הזמן עובר מהר. עברה כבר שעה מאז שנשכבתי במיטה ואני עדיין לא ישנה. בעיקר בוכה, בעיקר חושבת.

"לורן" אני שומעת את מילמוליו של זאיין אחרי טריקת הדלת. באותו הרגע אני מצטערת על כך שאין לי מפתח ולא יכוולתי לנעול את הדלת.הוא מתיישב על המיטה כשגבי מופנה אליו. אני לא מעזה להוציא קול ואף לא ציוץ מפי. רק דמעות שקטות מתחילות לרדת בפרעות. "את חייבת להבין, לפחות לנוסת." הוא נושף. "אתה הבטחת" אני ממלמלת. "אתה הבטחת שהוא לא יפגע בי!" אני קמה ומסתכלת אל תוך עיניו. לרגע הוא נראה המום, ואז משנה את הבעת פניו להבעה לא מוסברת. "אני יודע. אני לא יכולתי להגן עלייך אוקי? הוא המפקד. אסור להתווכח איתו." הוא מנסה להסביר. "אתה פשוט פחדן." אני ממלמלת. "אתה פשוט פחדן שלא מבין שום דבר מהחיים שלו! אתה הולך לפי הזרם ולפי מה שאומרים לך! אין לך דעה משלך!" אני צועקת ובוכה. "אתה הבטחת שלא תתן לא לפגוע בי, ותראה מה הוא עשה! אני סימנתי לך! אני הראתי לך שכואב לי ולא עשית כלום!" הבכי גובר. "האנשים שמזיקים לך תמיד מלמדים אותך את השיעורים הכי נכונים של החיים" אני אומרת קצת יותר ברוגע. "ואתה יודע מה אתה לימדת אותי זאין?" אני נוקבת בו מבט חודר. "אתה לימדת אותי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד." אני לא מורידה ממנו את המבט ואף לא לרגע. "עכשיו תלך" אני מבקשת בשקט. "אני לא רוצה לראות אותך" מבט מלא בגועל נמצא על פני. והוא כפי בקשתי, הולך.

אני נכנסת לשירותים הצמודים לחדר, ומסתכלת במראה. הבבואה השתקפת במראה נראת כל כך שונה ממה שהייתי בעבר. החיוך שהיה תמיד מרוח על פני נעלם. הניצוץ בעייני גם הוא איננו. חבורה כחולה
מקיפה את סנטרי. איפה אני?

מטרה: 40!!!!
כןכן 40. חשבתי על זה שאם יש מעל 200 קריאות אין סיבה שלא יהיו מעל 200 הצבעות. אני מתכוונת, אני לא מבקשת שיהיו 200 הצבעות חלילה אבל יכול להיות הרבה יותר מ36. אז בבקשה תצביעו.....
אני שמה לב שאתן גם לא מגיבות. אני ממש לא רוצה להתחיל לעשות מטרה גם לתגובות. אבל אם ימשיך להיות 3-4 תגובות לפרק אני יעשה, למרות שאני שמה לב שבזמן האחרון יש 5-6 תגובות שזה דיי משמח אותי.
אוהבתתתתת