Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 13

פניו המבולבלות של זאין ניצבות מולי. זה זאין. לא הבלונדיני.
״הכל בסדר?״ אני מנידה בראשי. ״מה קרה?״ ״אנ-אני ראיתי אותו״ אני מגמגמת. ״את מי?״ הוא עדיין נראה מבולבל. ״את ז-זה שהרביץ לי״ אני מפוחדת כל כך. ״את נייל?״ אני מהנהנת בראשי. ״הוא לא כאן״ הוא מנסה להרגיע אותי.
הבטן שלי מתהפכת ואני מרגישה שאני עומדת להקיא, אך אני יודעת שאין שום דבר בבטני שאני אוכל להוציא החוצה. לא אכלתי דבר היום.
״אני מבטיח לך שהוא לא כאן״ זאין מלטף את גבי. ״אב-״ ״תסתכלי על המסך״ הוא קוטע את דבריי ומצביע על המסך הנמצא מול כסאותיינו. ״מה רשום פה?״ ״3500״ ״יפה, אנחנו רחוקים ממנו ב3500 קילומטרים. את יכולה להיות רגועה לחלוטין״ אך אני עדיין לא נרגעת. ״אוחח בואי לכאן״ הוא לוקח אותי לחיקו ומחבק אותי חזק. מאיזושהי סיבה אני לא מתנגדת. אני חושבת שאני פשוט סומכת עליו עכשיו. ״לא משנה אם אנחנו רחוקים ממנו במטר, או בקילומטר, או בכל מרחק אחר, אני מבטיח לך שאני אשמור עלייך, והפעם אקיים״ אני מאוד מקווה.
OOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOO
״ובכן, זה הבית שלנו מהיום.״ זאין אומר כשאנחנו נכנסים לבית ממוצע, לא גדול מדי ולא קטן מדי. ״אני בעצמי עוד לא ממש ראיתי אותו. רוצה שנעשה סיבוב?״ אני מהנהנת בראשי.
אנחנו נכנסים אל כמו חדר עם מעבר צר כמו דלת אך אין שם אחת כזאת. אני רואה מולי מטבח, צבעו לבן. אנחנו יוצאים והולכים לקצה השני ושם אני רואה ספה, שולחן קטן ונמוך, שטיח וטלוויזיה, אני מניחה שזה הסלון. אנחנו עולים למעלה והחדר הראשון הוא חדר שינה. השני הוא מקלחת ושירותים, השלישי הוא חדר מכונת כביסה ומייבש, מה שדיי הפתיע אותי כי זאין אף פעם לא כיבס. בחדר האחרון היה רק שולחן, שעליו היו מונחים 2 מחשבי נייד ארוזים בכופסא. ״זה מתנה מהמוכר של הבית.״ הוא מסביר ואני מהנהת בראשי. החדר הזה הוא גדול. אני לא מבינה למה אין פה שום דבר. ״אני צריך רק לקנות לפה עוד מיטה וזה יהיה החדר שלי, בנתיים אני אשן על הספה בסלון״
״אתה יכול לישון גם איתי במיטה״ למה לעזאזל אמרתי את זה??
״חשבתי ש.... שלא תרצי פשוט אחרי...״
״זה בסדר.״ מה עובר עלי? למה הצעתי את זה? עד לא מזמן נגעלתי לגעת בו אז עכשיו לישון איתו?
״טוב תודה לך, בכל מקרה... תסדרי את הבגדים שלך בחדר בארון ותרדי למטה אני אכין לנו משהו לאכול. ״אני לא רעבה״ אני באמת לא רעבה. שוב- אין לי התאבון בגלל נייל. זאין רק התסתכל עלי בפרצוף של ׳נראה לך שאת לא אוכלת?׳ וירד למטה. אני רק מגלגלת את עייני והולכת לחדר עם המזוודה.
קיפלתי כל בגד ובגד והכנסתי לארון. הכנסתי דברים למגירה, הנחתי את המחשבים על השולחן שבחדר הזה, ואז זאין קרא לי למטה.

ישבנו בשולחן אחד מול השני. ״אני רוצה שתסביר לי מה קרה עד עכשיו. ובפירוט.״ אני מבקשת או דורשת, עדיין לא החלטתי. ״אמרתי לך כבר, לא רציתי לראות את נייל יותר מרביץ לך אז ברחנו״
"לא זאין. אל תגיד ׳אז ברחנו׳. זה לא כזה פשוט, לעזוב את הכל ולעבור למדינה זרה.״
״טוב זה מסובך ולא לעכשיו״ הוא אומר באדישות מה שדיי הפתיעה אותי. בזמן האחרון הוא הרבה יותר רגיש מפעם, אני לא מבינה מה קרה לו עכשיו. ״אוקי״ אני רק אומרת כאילו לא אכפת לי גם, בזמן שאני מופתעת עד מאוד.
OOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOO
שנינו יושבים מול הטלוויזיה כשראשי מונח על כתפו, רק שהפעם זה מרצון, לא בגלל שאף אחד הכריח אותי. אף אחד לא איים עלי. אף אחד לא נהג איתי בכח. זו החלטה שלי. מרגע לרגע הוא נותן לי יותר ויותר הרגשה של בטחון והגנה. אני כבר יכולה לסמוך עליו, אני חושבת.
״אני יכולה לשאול אותך שאלה?״
״תלוי מה״ אני מגחכת מהעובדה שאני חוזרים על דברינו מהמטוס.
״למה באמת הברחת אותי ועזרת לי, למרות שבהתחלה נתת לאחרים להכות אותי? הרי אתה זה שחטפת אותי ואמ... הרגת את כאסי״ אני מתכווצת מעט למשמע דבריי. ״התשובה לזה היא כבר למה חטפתי אותך, ולזה את עדיין לא מוכנה.״ בכדי סתם לא להתחיל ריב אני רק מהנהנת ומתרוממת ממנו. זה שאני לא מתחילה ריב זה לא אומר שאני לא מעוצבנת מהתשובה שלו. אני זזה עד הצד השני של הספה וחוזרת לצפות בטלוויזיה.
אני שומעת שהוא נאנח באכזבה.
שיתמודד
אני חושבת לעצמי.
עוברת תכנית, עוד אחת, ואני והוא לא קמים לשום מקום. לא לשתות, לאכול, לשירותים, פשוט כלום. אנחנו אפילו לא מדברים. ״את עקשנית מדי״ הוא מגחך. ״אז תענה״ אני לא מסירה את מבטי מהתוכנית המתנוססת על המסך. "זה פשוט... איך אני אסביר את זה...״ הוא מנסה למצוא את המילים הנכונות. ״כאב משנה אנשים״ הוא נושף, והדבר הבא שאני עושה, זה לעלות לחדרי מבלי אף רגש על פני, אך לבי בעוד רגע מתפוצץ מסערת הרגשות המתחוללת בתוכי.

מטרה: 75
סורי שלא העלתי הרבה זמן...
יש לי סיבה מוצדקת אל תכעסו
לאב יוווו