Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 3

עברתי לעיר רק מלפני חצי שנה בערך או אפילו פחות. התחלתי לעבוד כדי לשלם את השכירות של הבית וכאסי הוא הראשון שהכרתי, ובנתיים היחיד שבאמת חבר שלי מפה. לא חבר חבר.. רק ידיד. היום יום חמישי, היום חופש שלי ושלו מהעבודה אז חלטנו שהוא יבוא אלי. גם הוא גר בעיר לבד. זאת אומרת, בלי המשפחה. רק עם הבן זוג שלו. כן הוא הומו, אבל לא אכפת לי. ראינו קצת טלוויזיה ואז נשמעו דפיקות חזקות בדלת. אבל באמת- חזקות מאוד. הסתכלתי בעיינית ולבי נעצר. "לורן אני יודע שאת שם תפתחי או שאני אשבור את הדלת!" הקול המחריד של זאין נשמע ממחוץ לדלת. "זה הוא" סמנתי לכאסי עם השפתיים. נלחצתי ממש. "לורן!" הוא שוב צעק. "תתחבא!" סימנתי ללורן שוב עם השפתיים. הוא רץ אל המטבח והסתתר במזווה. "אני שובר את הדלת!" הוא צרח. לפני שהוא יעשה את זה פתחתי לו את הדלת כולי רועדת. "מה אתה רוצה?" שאלתי בפחד. "איפה הוא? אני יודע שהוא פה!" הוא הסתבב בבית מחפש אחר מישהו. "מי?" שאלתי בלחש. "אני יודע שסיפרת עלי, עכשיו תשלמו על זה. רק תגידי לי איפה הוא!!!!" הוא צרח. "ה-הוא ל-לא פ-פה" גמגמתי. לפתע הוא הוציא אקדח שחור מכיסו והצמיד אותו לראשי. "תצא עכשיו או שאני יורה עליה." רעדתי לגמרי. רק חצי שנה בלונדון ואני כבר מסתבכת. כרגע, אקדח מוצמד לראשי, החבר היחיד שלי מתחבא מזווה שבמטבח והוא הסיכוי היחיד שלי לחיות. "אני כאן אני כאן" כאסי יצא עם יידים מורמות. "לא כאסי!" צעקת עם דמעות בעיינים ושנייה לאחר מכן האקדח הוסר מראשי, כוון את כאסי ואז נשמע קול הירייה. כאסי נפל ארצה ודימם מאיזור החזה. "כאסיי!!" צרחה נפלטה מפי. רצתי אליו במהירות מרימה את ראשו אלי. "כאסי כאסי!!!" ניערתי אותו שהתעורר. "בבקשה תתעורר." הוא היה מחוסר הכרה, סביר להניח שמת. "מה עשית???" הסתכלתי על זאין עם פנים שבורות, אדומות ורטובות. "את גרמת לזה. אני הזהרתי אותך" הוא אמר ללא רגש. "איך אתה יכול לעשות דבר כזה??" צרחתי חנוקת דמעות. "כאסיי!!" חזרתי אליו. תפחתי על פניו ברכות מנסה להעיר אותו.הנחתי יד על ליבו- לא נשמע שום דופק. הנחתי את עצבעותיי על מפרק כף ידו, גם שום דבר. הוצאתי את הטלפון מכיסי, מתכוונת להתקשר לאמבולנס. "לא, לא, לא, את לא מתקשרת לאף אחד. את באה איתי." זאין אחז בידי בחוזקה. "את תשלמי על מה שעשית" הוא אמר מושך אותי. "זה לא עונש מספיק גדול??? לראות את חבר שלי נרצח?? אל תגע בי בכלל!" אמרתי מנסה להשתחרר מה שלא עוזר בכלל. "תן לי רק להתקשר לאמבולנס! בבקשה!" צרחתי ביאוש. זאין הקים אותי על רגליי וראשו של כאסי נחבט על הרצפה. "לא! לא! בקשה!!" התפרקת לגמריי. מהתקופה הקצרה שאני והוא מכירים, נעשנו חברים ממש טובים. כאילו אנחנו כבר מכרים שנים.

זאין הכניס אותי לרכב שחור וגדול בכח ונכנס מיד אחרי. "לשאלתך, ששאלת לפני כמה ימים, אז כן. עכשיו אני לגמרי חוטף אותך." מה שהוא אמר הרתיעה אותי לגמרי. לרגע עצרתי את כל הבכי ושנייה אחר כך כבר התחלתי להשתגע לגמריי. "ורק ליתר בטחון.." הוא הצמיד מפית נייר אל פני, ולאחר שניות ראשי נחבט בכרית הרכב.

התעוררתי בטשטוש מועט בחדר לא מוכר. חדר ריק. רק מיטה וחלון היה שם. הקירות צבועים בלבן ופרקט נמצא כרצפה. נזכרתי במה שקרה לפני כמה שעות. רצתי אל הדלת הגדולה, רוצה להגיע הבייתה. ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. נפלתי ארצה, נשענת על הדלת וראשי נפל אחורה. בכיתי את נשמתי. דפקתי בחוזקה על הדלת אך אף אחד לא פתח.

חזרתי אל המיטה שישנתי בה. נשכבת חזרה ובשנייה נרדמת מהבכי.

התעוררתי, אך לא פתחתי את עייני. קול מפתח מסתובב נשמע מכוון הדלת, מהר התרוממתי בכדי לראות מי שם, ואולי הוא יתן לי לצאת. הדלת נפתחה ותקוותיי נעלמו. זאין ואחד מהחברים שהיו איתו במסעדה עמדו שם. "בוקר טוב לך" זאין אמר ולא עניתי. רק הסתכלתי עליהם בגועל. "תנו לי ללכת, בבקשה" התחננתי. החבר שלו, שהיה בלונדיני עם עיינים כחולות התחיל לצחוק. "מה מצחיק?" שאלתי בקול שבור. "את באמת חושבת שניתן לך ללכת?" הוא שאל צחק שוב. "תנו לי לפחות להתקשר לאמבולנס. בבקשה, רק שיעשו איתו משהו.." התחננתי שוב. "כבר דאגנו לגופה שלו..." ליבי עצר. זה הכל בגללי. אני יכולה להאשים רק את עצמי לא הייתי צריכה לספר את זה. "למה הרגת אותו?!" צעקתי נעמדת. "הוא ידע יותר מדי." הוא אמר רגוע יחסית אלי. "ואני לא יודעת יותר מדי? אני יודעת כפול ממנו! למה לא הרגתם אותי וזהו?" הייתי כבר חנוקת דמעות. "תשתקי" זאין איים. "לא אל תגיד לי תשתקי! תגיד לי למה לא הרגתם אותי! תגיד לי למה בכלל חטפתם אותי! למה בכלל ערבתם אותי בחיים שלכם???" הייתי על סף התעלפות. "אנחנו לא נגיד לך כלום. את רק צריכה לדעת, שמרגע זה, את שייכת לנו."

אני המשכתירקבגללשזההיהביןבךפרקיםהראשוניםואנימקווהשההצבעותיעלווהתגובותיתחילו...
אזהמטרההיאשוב 5 הצבעות