Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 19

••• •
״כמה זמן אני עוד אצטרך להתמודד עם זה?״ אני מייבבת אל מול זאין, והוא שותק. ״הבטחת שתעזור לי״ דמעות לא מפסיקות לצאת מעייני.
״אני יודע״ הוא נאנח. ״אני יודע״ הוא חוזר ומלטף את ראשי.
״אז תעשה משהו!״ אני צווחת.
שום דבר לא השתנה מאז. כמעט בכל יום יש לי הזיות חדשות, וכל פעם מחדש גם התקפים. אני כבר לא יכולה לסבול את זה יותר. ״הלוואי שיכולתי לורן! אני לא שולט בזה!״ הוא מיואש, כמעט כמוני.
״אני חייבת לשאוף אוויר.״ אני אומרת ויוצאת החוצה.
אני צריכה את זה. אני צריכה את האוויר הצח, אני צריכה את החופש.
אני יוצאת וגל רוח סוטר את פניי.
איך לא? אנחנו בשיא החורף כעט.
אני מתחילה ללכת לכוון הלא נודע. מחפשת איזשהו מקום מסתור, בו אוכל להרגע.
מכוניות עוברות על פניי, ואני מביטה בהן. חושבת על הסיפור המסתתר מאחוריי כך אחד מהנהגים. ולפתע, פניו של נייל מופיעות באחת המכוניות. אני נרתעת אחורה, פולטת צרחה קטנה.
לורן, תרגעי. אז רק הוזה.
אני מרגיע את עצמי וממשיכה ללכת.
ידיי טחובות בתוך כסיי מכנסיי, אני מנסה לשמור על חום גופי בטוח.
כשאני מגיע אל ספסל רחוב נידח, אני מתיישבת עליו ונרגעת. נרגעת מהכל, מכל הלחץ העומד וחונק את ליבי.
נרגעת מכל הפחדים והחששות.
בעוד רגע אני נרדמת, עייני מרפרפות בין פקיחה לסגירה, עד שאני שומעת צפירת מכונית צומרנית ועייני נפקחות במהרה.
״לורן!״ אני מביטה קדימה ורואה את זאין על אופנועו. ״קדימה, חוזרים.״ אני מהנהנת וקמה לעברו ומתישבת על האופנועה בחשש. אני בחיים לא אתרגל לדבר הזה.
״באים אלי תכף אנשים, ולטובתך לורן, אל תצאי מהחדר.״ זאין מזהיר רגע לפניי שאני נכנסים הבייתה. ״מה? למה?״ אני לא מבינה. ״פשוט תסמכי עלי״ הוא נאנח, ואני מהנהת.
הוא מלווה אותי לחדר וסוגר אחריו את הדלת. ״אם את צריכה משהו, תסמסי לי. אל תצאי מהחדר אוקי?״ הוא רציני מאי פעם. אני מהנהנת, אין לי למה להתווכח איתו.
לפניי דהוא יוצא, הוא מושך אותי לחיבוק, ולוחש ״מצטער״. אני לא מבינה למה הוא אומר את זה, אבל בטוח יש סיבה.
הוא מסתובב והולך, יוצא מן החדר וסוגר אחריו את הדלת.
לפני בקשתו, אני לא יוצאת מהחדר. רק מתקלחת והולכת לישון. עבר עלי יום קשה. אני חייבת את השינה הזאת
•••
אני קמה ומסתכלת בשעון. רק שלוש בלילה, למה התעוררתי? אני קמה ויוצאת מהחדר, לקחת כוס מים ולחזור לישון. אך לפני שאני אפילו מתחילה לרדת במדרגות, אני מרגישה שאני בעוד רגע מתעלפת למראה עייני. ״זאין?״ הוא מיד מסובב את ראשו אלי בחדות, נראה כאילו ליבו עצר. ״בבקשה תגיד לי שזו עוד אחת מההזיות המפגרות שלי״ אני אומרת עם דמעות בעייני. הוא רק מניד בראשו ומשפילו, ונייל מסתכל עליי, מעט מופתע, אך לא לגמריי.
אני מנסה לעצום את עייני בחוזקה כדי להתעורר, כדי שזה יפסיק ואני יגלה את עצמי מתנשפת במיטה, אך שום דבר לא קורה.
זה אמיתי
אני מתחילה להתנשם בכבדות
זה אמיתי
מתחילה להיות לי סחרחורת
זה אמיתי
שמישהו יחזיק אותי
זה אמיתי, וזה כואב ממש כמו גהנום.
אני רצהאל חדר השינה, מסובבת את המפתח שתי פעמים, ופעם שלישית ליתר ביטחון.
סוגרת את החלון, וגם אותו נועלת.
נכנסת לחדר המקלחת, נועלת גם אותו ואת החלון שבו.
אני עושה הכל, אבל הכל רק כדי דהם לא יגיעו אלי.
הם
כדי שהם לא יגיעו אלי.
הכל הייתה העמדת פנים. זאין לא באמת מרחם עלי, הוא לא באמת רוצה לעזור לי.
הכל חלק מהתוכנית שלהם.
זה אמיתי, וזה כואב ממש כמו גהנום.
••••••••••••••••
לא עברתי על הפרק, אולי יש טעויות.
אותה המטרה כמו בפרק הקודם
תגיבוווו