Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 6

לא הצלחתי להבין מה קורה בנתיים, והדבר היחידי שהיה לי בראש- אני חייבת סיגרייה. דפקתי על הדלת- לא חזק מדיי ולא חלש מדי. לא רציתי שהוא יבין לא נכון ויחשוב שאני מנסה לברוח. הצעדים נשמעו מאחורי הדלת וצליל המפתח מיד לאחר מכן. ״מה את רוצה?״ זאין שאל אדיש. ״יש לך פה סיגריות?״ עניתי באותו הטון. ״את מעשנת?״ הוא נראה דיי מופתע. ״אממ... כן...״ אני לא מבינה מה כל כך מפתיעה. ״אין לי.״ הוא מיד אמר. ״אז אפשר ללכת לקנות?״ אמרתי בקול מתחנן. ״לא.״ הוא אומר וסוגר את הדלת. ״בבקשה זאין!!״ דפקתי על הדלת בחוזקה הפעם, אך הוא לא מגיב. עוברת רבע שעה בה אני מתחרפנת לגמריי. כבר כמה ימים לא עישנתי. זה משגע אותי. אני חייבת את הרגשת ההקלה הזאת. ניסיתי לדמיין את הטעם המחניק אך המענג של הסיגריה וזה לגמריי לא עזר. לאחר כמה דקות הדלת נפתחה וזאין עמד שם. הסתכלתי עליו בשאלה והוא זרק אליי קופסאת סיגריות מרלבורו. המצית הייתה דחופה בין הניילון לקופסא ואני ברגעים אלה הודתי לאלוהים שזאין לא עד כדי כך מניאק. ״תודה.״ אני אומרת עם חצי חיוך. הוצאתי סיגריה אחת ובאתי להדליק אותה. ״את לא יכולה לעשן פה.״ שוב- אני מסתכלת עליו בשאלה. ״תעשני בחוץ.״ ״איך תוודא שאני לא אברח?.״ אני מתחכמת. ״את לא.״ אני נעמדת והולכת אחריו. הוא מוביל אותי אל החצר ובדרך עברנו בתוך הבית כמובן. הוא לא חשב על לסדר פה קצת אני מבינה. החצר נראתה הרבה פחות מפחיד מהפעם האחרונה שנכנסתי אליה.
זאין התיישב על כסא נמוך מול שולחן קטן וסימן לי לשבת גם. הדלקתי את הסיגריה ושקעתי בטעם המחניק והמענג שלה.

ההרגשה הזו לוקחת אותי למקום אחר. אני מתנתקת מכל מי שמסביבי ומתרכזת רק בדבר אחד. לעשן.

בלי להרגיש כבר הוצאתי את הסיגריה השביעית שלי. ״אני חושב שזה מספיק.״ זאין חטף לי את הסיגריה מהיד לפני שהספקתי להדליק אותה. ״דיי כבר תביא לי את זה!״ ניסיתי לחטוף לו. ״אין מצב. עכשיו תחזרי הבייתה.״ הבייתה? לא לחדר הזה? אני לא מבינה. נכנסנו אל הבית ואני הייתי בדרכי במדרגות. ״לאן את הולכת?״ ״לחדר...״ המשכתי לעלות ״בואי תראי איתי כאן טלוויזיה.״ מה הוא נחמד עכשיו? ירדתי למטה בהיסוס והתיישבתי בספה נפרדת משלו. ״תשבי ליידי.״ ״אין מצב.״ גבותיו התכווצו ופרצופו היה כעוס. ״אמרתי שתשבי ליידי.״ האיום נשמע בקולו בבירור. קמתי והתיישבתי לידו בחשש. ״שימי עליי ראש.״ הוא טפח על ברכיו ואני עושה מה שהוא אומר לי. אני יודעת שאין לי שום ברירה אחרת. הנחתי את ראשי בעדינות על ברכיו וכשהן נגעו מעט באוזני, נעצרתי. ראשי היה קשיח והחזקתי את ראשי באוויר כמה דקות. ״למה את כזאת קשה? תרגישי בנוח.״ הוא לוחץ מעט על ראשי כדי שאני אניח את כולו. זה היה מגעיל. הוא יודע שאני לא רוצה- אבל תמיד הכל חייב להיות בכוח. הוא ליטף את ראשי ואני רק מזדעזעת בשקט.

אני חייבת לקום. פשוט חייבת. כל כמה דקות אני מנסה להרים את ראשי. אך זאין לא. נותן לי. הוא לוחץ על ראשי באגרסיביות כשיש אני אשכיב את ראשי עליו. ״זאין אני רוצה לקום.״ אמרתי אחרי שהתייאשתי כבר לגמריי. ״את סתם הורסת לנו את הרגע.״ איזה רגע בדיוק?! הוא יודע שאני לא רוצה בזה. ״בבקשה״ התעלמתי. ״תשתחררי קצת...״ הוא ליטף לי את הראש ואני רק נגעלת. אחרי עוד תוכנית ואחרי נסיונות רבים של השתחררות ממנו אני מתייאשת. ״זאין״ לחשתי. ״כן לאב״ אל תקרא לי לאב. ״למה דווקא אני?״