Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 17

••••
אני מתחילה להתנשם בכבדות, מהסיבה שאני יודעת שאמור להגמר לי האוויר. אני אמורה להחנק, אך לא. אני נושמת רגיל לגמריי, מבלי אף קושי.
״תעזוב אותי!״ אני צועקת, אך כמובם שזה לא משפיע עליו. הוא אכזרי. הוא רק מנסה יותר לענות אותי ואני מבחינה בכך כשהוא מקווץ את פרצופו יותר ויותר.
אני עוצמת את עייני בחוזקה, ומתפללת שזה יגמר.
וכשאני פוקחת את עייני אני מגלה שהכל רגיל. כל אורחי המסעדה סועדים ומדברים ברוגע, כאילו שום דבר לא קרה.
אני מסתכלת על זאק, מבטי מבוהל אני מניחה. אני כל כך מבולבלת.
״ה-הכל בסדר?״ זאק והמלצר מביטים בי המומים.
״אנ-אני תכף חוזרת״ אני לוקחת את תיקי במהירות ורצה לשירותים.
כשאני מגיע, אני כמעט נופלת, אך לפני זה אני משעינה את כל משקלי על ידיי שמושענות על הכיור.
נשימתי מתחילה להתקצר. אני מבוהלת ומבולבלת כל כך!
זיעה מתחילה להצטבר על מצחי.
מה קורה פה? אני חייבת עזרה!
ברגע שאני חושבת על זה, זאין נכנס במהירות לחדר הקטן, ופניו מופתעות כשהוא רואה אותי במצב הזה.
״לורן!״ הוא ניגש אלי במהירות ותומך בגבי.
״מה קרה?״ ובכן, כמו שאתב רואה אני לא במצב של לדבר עכשיו.
דמעות מתחילות לזלוג מעייני, מחוסר. האונים.
אני כמעט נחנקת, האוויר בקושי נכנס לראותיי ויידי מתכווצות לאגרופים. ״אוקי, תנשמי לאט לורן.״ הוא נושם איתי בעחד לאט, ואני מנסה לחכות אותו. ״את חייבת להרגע״ הוא מראה גם מבולבל וכנראה שאומר את הדבר הראשון שעולה לו לראש. אני מהנהנת בראשי.
״יופי, עכשיו תנשמי.״ אני נושמת לאט. נשיפה ושאיפה.
לאט לאט, אני יוצאת מזה. נשימתי מתחילה להסתדר וידיי נרפות.
״מה קרה לך?״ הוא מבולבל. ״אני מתכוון, מקודם, ממש קפאת שם, שלא נדבר על מה שקרה לך עכשיו...״ תרמין לי שגם אני לא ממש יודעת. אניי מתחילה להלחץ. אני לא יודעת מה קרה לי, עכשיו או מקודם, אני לא יודעת מה זאין עושה פה ואני מבולבלת ומפוחדת יותר מאי פעם.
דמעות ממשיכות לזלוג מעייני והייפחיות נפלטות מפי.
״היי היי, אל תבכי. תרגעי, ותספריי לי הכל מהנתחלה.״ הוא מושך אותי לחיבוק חם.
״אנ-אני ראיתי אותו שוב.״ אני מייבבת לחזהו. ״את מי?״ בוא מלטף את גבי, מנסה להרגיע אותי. ״א-את נייל.״ אני קופצת רק מלשמוע את שמו.
״איפה?״ זאין נבהל.
״א-אני חושבת שרק דמיינתי את זה. הכל רגיל בחוץ״ אני נלחצת מעצמי.
אני משוגעת? צריכים לטפל בי? בגלל זה אני רואה את הדברים האלה?
״מה ראית?״ הוא חוזר להיות רגוע.
״הכל נהיה חשוך, ושמעתי כלים מתנפצים וכשהאור נדלק הוא עמד מולי וחנק אותי״ אני מנגבת את הדמעות. אני נשמעת כמו מטורפת, הרי איך שהדברים מתנהלים בחוץ אין אף סימן שדבר כזה קרה.
״ומה קרה עכשיו?״ הקול שלו מרגיע אותי. במיוחד כשהוא לא קר. ״אני לא ידעת.״ זה מה שאני יכולה לאמר.
״אני לוקח אותך הבייתה.״ הוא קובע ואני מהנהת. ״ אני יבדוק מה קרה לך. עכשיו לכי תודיעי לזאק שלך שאת הולכת.״ הוא מזלזל את שמו.
אני יוצאת החוצה ללא לאמר אף מילה. זה סתם יהיה עוד ריב מיותר. ״ היי זאק,״ ״איפה היית כל כך הרבה זמן?״ הוא קוטע אותי ישר. ״הייתי בשירותים, ו... אני חושבת שאני אלך, אני לא מרגישה כל כך טוב.״ אה, ותודה שבאת לעזור לי. ״לא, תשארי. לא נגעת באוכל.״ זה מה שמעניין אותך?! ״זה בסדר, אני כבר אוכל בבית. תודה בכל מקרה על ההזמנה. נפגש בפעם אחרת?״ לא נראלי. ״אוקי״ הוא אומר באכזבה וקם לחבק אותי. ״תודיעי לי איך את מרגישה.״ הוא מחייך אלי. ״בסדר.״ אני מחייכת גם.
״לילה טוב״ אני אומרת מסתובבת והולכת לזאין.
הוא חיכה לי מחוץ למסעדה, וכשהתקרבתי אליו הוא התקדם אלי וחיבק אותי. מה?
״ אלוהים את כל כך הדאגת אותי״ הוא ממלמל. ״אני ראיתי אותך קופאת וכשרצת לשירותים הלב שלי עצר.״ הוא כאילו קורא את מחשבותיי.
הוא מתנתק ממני כשדמעות בעייניו, אך אני לא מבינה למה.
״את בסדר?״ לא יודעת, שאלה טובה. ״כן״ אני אומרת רק כדי שירגע.
״בואי נלך הבייתה.״ הוא מחבר את מותני ומוביל אותי לרכב שלו, אבל איפה הוא? הרכב של זאין אמור להיות בצבע לבן. מכונית לבנה ונמוכה, מחברה שאני לא זוכרת את שמה, אך את סמלה אני זוכרת. אני לא רואה כאן את הרכב שלו.
״איפה המכונית שלך?״ אני שואלת כשאני לא מצליחה להבין לאן הוא הולך. ״כאן״ הוא נעצר ועולה על אופנוע. לא לא לא. אין מצב שאני עולה על זה.
״אין שום סיכוי שאני עולה על זה.״ אני מודיע. משאני ילדה, לאבי היה אופנוע, ובחיים לא הסכמתי לעלות עליו. ״נו קדימה לורן, זה כיף״ הוא מחייך בקושי. ״זה גם מסוכן.״ הוא מניח את הקסדה על ראשו, והתמונה הנגלת לעייני נראת כמו פוסטר לסרט. לזאין יש את הגוף החטוב והמקועקוע כמו רוב שחקני הפעולה שאני מכירה.
״אין לי קסדה״ אני משלבת את יידי בתחקום. ״אבל לי יש בשביל״ הוא מוציא קסדה קצת יותר קטנה בצבע שחור ועיטורים ורודים.
״קניתי לך מראש.״ קולו נמע מתחתי מאחוריי מכסה הפלסטיק המסתיר את פניו. ״אני נאנחת ולוקחת את הקסדה מיודיו. אין לי עוד תירוצים.
״איפה אני אמורה להחזיק?״ אני מתלוננת.
״בי״ הוא אומר בפשטות ומדליק את המנוע, מה שגורם לרעש מקפיץ.
״זו הפעם הראשונה ואחרונה״ אני מודיע כשהוא מתחיל ליסוע במהירות ואני מחבקת את בטנו חזק. זה כל כך מפחיד.
״ברור״ אני יכולה לדמיין אותו מגלגל עיינים ומגחך.

•••

אחריי הרבה זמן, הנה הפרק
לא עברתי עליו, אז אני דיי בטוחה שיש בו טעויות....
מטרה: 78 הצבעות ו28 תגובותת
תהנווו