Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 7

הוא לא ענה והמשיך ללטף את ראשי. ״אני שאלתי משהו אז תענה שלי!!״ צעקתי והתרוממתי בחדות. ״אל תצעקו עלי״ זאין צעק. ״אתם חוטפים אותי, מרביצים לי, מעלפים אותי, נועלים אותי ואתה מצפה שאני לא אתעצבן ואכעס?״ צעקתי. ״אז תענה לי עכשיו, למה-דווקא-אני?!״ השתגעתי. רציתי שהוא יענה לי ואני אדע את הסיבה. אבל אין שום סיבה מוצקדת לכך. ״אל-תצעקי-עלי״ הוא מנסה להשאר רגוע. ״תגיד לי מי אתה חושב שאתה?״ אני נעמדת. ״רגע אחד אתה נחמד ושנייה אחרי זה קשוח! הלכת לקנות לי סיגריות והיית הכי נחמד שהיית עד עכשיו ופתאום אתה מתנהג כמו חיה ומאיים עלי! מה-עובר-עליך!?״ התעצבנתי כבר לגמריי והוצאתי עליו את נשמתי. ״בבקשה תגיד לי- למה דווקא אני?״ ניסיתי לאמר את זה בנימה יותר רגועה אך כמובן שלא הצלחתי. ״כשתוכלי אני אגיד לך״ ״כשאני אוכל!? הנה אני יכולה עכשיו! אני מוכנה לזה!״ ״את לא״ הוא מסנן מבין שניו. נהמת כעס נפלטה מפי ומשכתי בשערותיי מעט.

כשעליתי במדרגות בעצבים זאין צעק ״תחזרי לפה עכשיו״ ואני רק התעצבנתי יותר. ״לא! אני לא אחזור! אני לא מעוניית לראות אותך יותר!״ לשנייה הסתובבתי אליו בכדי להגיד את המשפט ועליתי לחדר שבו התעוררתי בפעם הראשונה כשאני טורקת אחריי את הדלת.

אני חייבת עוד סיגריה- זו הייתה המחשבה היחידה שבראשי. פתחתי את החלון והוצאתי את החבילה מהכיס מדליקה סיגריה ראשונה. לשאוף- ונשוף את העשן העכור. עוד שאיפה- והפעם אני מוציאה את העשן בצורת טבעות. אחת אחריי השנייה.

ההרגשה היא טובה- אפילו מאוד. במיוחדת במצב שני שצריך להעביר את הכאב איך שהוא.

שעה- שעתיים אני יושבת בחדר מבלי לעשות שומדבר מלבד לעשן מדיי פעם. הגעתי למצב שנשארו חי בחבילה רק עוד 7 סיגריות והבנתי שאני צריכה לחסוך כי אחריי איך שדיברתי את זאין אני לא בטוחה שהוא יהיה נחמד אליי בזמן הקרוב.

השאלה ״למה דווקא אני״ משגעת אותי. מה יש לו ממני? מה כל כך מיוחדת בי?

באמצע הסיגריה ה-7 שלי זאין התפרץ לחדר. ״את מעשנת? כאן?!״ כמעט צעקה יצאה מפיו. ״אני לג מעוניינת לצאת מפה.״ אני עונה אדישה. ״את.. את...״ הוא התעצבן ואני רק מרוצה מעצמי. ״טוב, בכל מקרה..״ הוא ניסה להרגע. ״זה בשבילך.״ הוא הגיש לי שקית והוצאתי ממנה כופסא של אפל עטופה בניילון. אז הוא קנה לי אייפון חדש. אייפון 6. ״אבל למה?״ אמרתי לא טורחת להסתכל עליו. רק פתחתי את העטיפה, הוצאתי את המכשיר ובחנתי אותו. אייפון 6 חדש ומוזהב. ״גם להגיד תודה זה בסדר...״ הוא מתיישב ליידי על המיטה ואני מתרחקת ממנו. אני לא מעונית בשום קירבה או מגע איתו. ״תודה- עכשיו למה?״ הוצאתי את הסים מהשקית והתקנתי אותו בטלפון. ״קודם כל גם אם תברחי נוכל לאתר אותך, דבר שני שלא יהיה לך משעמם. אה- וזה בלי אינטרנט אז אל תטרחי לתקשר עם מישהו.״ הוא הזהיר ואני איבדתי תקווה.

אז יש לי אייפון, יש לי סיגריות, ויש לי בנאדם שלא מוכן לעזוב אותי לרגע.