Afraid-Z.M [Book1]

Chapter 4

שייכת לנו? זה מה שהוא אומר לי? אני שייכת להם? לא.

"תנו לי ללכת!" אני צועקת מנסה להדוף אותם מהמעבר. "עוד דחיפה אחת וזה לא יגמר טוב. הבלונדי מזהיר וכמובן שאני לא מקשיבה. אני דוחפת אותו שוב בכל הכח שנשאר לי. "אמרתי שמספיק לדחוף!" הוא דוחף אותי בחוזקה לאחור. אני נופלת על המיטה וידו מצליפה בפניי. צרחה קטנה נפלטת מבי ודמעות נוצצות בעייני. "תשתקי" הוא סינן. הפחד משתלט עלי. "אתה נתתי לי הרגע פאקינג סטירה ואתה מבקש ממני לשתק?!" אני צועקת. "תשתקי עכשיו או שתגמרי כמו החבר שלך." עכשיו הפה שלי נסתם לגמריי. "ככה חשבתי." זאין ממלמל מספיק חזק כדי שאני ישמע ושניהם הולכים." הם סוגרים את הדלת וצליל המפתח המסתובב נשמע. עכשיו אני מתפרקת לגמריי. בגלל שכאסי כבר לא... כן זה... אז אין מי שיחפש אותי. הבוס יחשוב שאני סתם מבריזה ובטח שבוע הבא הוא כבר ישלח לי מייל שאני מפוטרת. וחוץ מהם, אני לא מכירה כאן אף אחד אז אין כל כך מי שיחפש אותי. אני גמורה. החלון הקטן הנמצא באמצע הקיר הוא לא אופצייה לברוח, הוא כל כך קטן שאפילו רוחב ראשי יותר גדול. אני נעולה ואין מפתח בשום מקום. אני חושבת וחושבת, ואז עולה רעיון במוחי. אך צריך לדחות אותו ללילה, שמי גר כאן כבר.

שעות הלילה המאוחרות הגיעו, ואני רק מתכננת מה אני עושה לאחר שאני יוצאת מהחדר. אני מוציאה סיכה יחידה מראשי, מכניסה אותה למנעול מסובבת. צליל הדלת הנפתחת נשמע ואני צורחת בליבי מאושר. בשקט אני יוצאת על קצות עצבעותיי ויורדת לקומה התחתונה. אני לוחצת על ידית דלת הכניסה ומגלה שגם דלת זו נעולה. אני סורקת את הבית ומוצאת את המפתח על השיש במטבח. אני מסובבת את המפתח בתוך הדלת ובשניות הדלת נפתחת. היא נטרקת מרוב הלחץ ללא שלטיתי. אני בטוחה שמי שגר פה הרגע התעורר מה שמלחיץ אותי כל כך עד שאני רצה כל כך מהר, כמו שלא רצתי מעולם.

אני לא מזהה את המקום. אני לא יודעת אם אני נמצאת ברחובות לונדון או רחוקה מהבית.

בדרך אני נתקעת בכל דבר שעומד בדרכי. מוניות, עמודים, עצים. לפעמים אני גם מועדת אך ממשיכה לרוץ.

אני מאטה כשני מבחינה שאף אחד לא מאחוריי. לאחר כמה רגעים של נשימה אני שומעת צעדים ומהאינסטינקט אני רצה בכל הכוח שיש בי מבלי להסתכל אחורה. בסוף הרחוב עומדת מונית. אני לא יודעת מה היא עושה פה בשעה הזאת אבל זה גם לא מעניין אותי. אני נכנס אליה וצעקת על הנהג לינסוע.

אחרי שהוא התרחק מהמקום אני מתחילה להיות רגועה.

"מה גרם לנערה צעירה כמוך להסתובב בשעות כאלה? ומה עושה אותך לכל כך לחוצה?" הנהג שואל בנחמדות. הוא לא נראה מבוגר בכלל. אולי קצת יותר ממני.

"אני בטוחה שאתה מכיר את כנופייה של זאין מאליק." אני מתחילה להסביר ללא אוויר. "כן.." הוא אומר בחשדנות. הוא נוסע למקום לא ידוע, אך לא כל כך אפת לי. אני יכולה להיות בכל מקום, רק לא שם.

"אז זאין- הוא.. איך אני יגיד את זה... חטף אותי(?)" אני בעצמי לא בטוחה אם אני שואלת או עונה.

"אני נורא מצטער." הוא אומר. "אך אני לא יכול לעזור לך." הוא נעצר מול הבית של מי שהייתי אצלו. ואז רק אני מבינה. שתול. שיט שיט שיט ושוב- שיט. אני לא מאמינה שדווקא אני מכל האנשים בעולם נתקעת בסיטואציות האלה.

"את-תה ג-גם.." אני מגמגמת והוא מסתובב אלי. "עכשיו את תיכנסי לשם בשקט בשקט ותחזרי למקום שישנת בו. הפעם אני מוותר לך ואני לא אגיד שום דבר לזאין- אבל אני מזהיר אותך- אל תנסי לברוח שוב. את שלנו עכשיו" צמרמורת עוברת בגופי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. "שמעת אותי?" הוא מעט צועק. אני מהנהנת בשקט ויוצאת מהמוכנית. הבית הקודר נראה פחיד כל כך, אך אני חייבת להכנס. אני מפחדת מהתגובה של זאין כי אני בטוחה שהוא ער. אז מסתבר שהוא גר פה. אני מסתובבת לראות אם אותו אחד הלך- שאולי אני אברח עוד פעם. אך לא- הוא נשאר שם ולא זז. מה שנותר לי לעשות זה להתקדם אל הבית ולהכנס אליו. אני מכינה את עצמי לכאב שאני עומדת לסבול. אל היידים שהולכות להפגש עם לחיי ואל האגרפים העומדים להתקע בכל מקום בגופי.

אני פותחת את הדלת ולא מאמינה למראה עייני.

המטרה שלי היום זה 6 הצבעות.

העלתי באחד ואני בטוחה שתצליחו להגיע גם לזה.

כמו שאמרתי אני לא ממשיכה עדד שזה מגיע ל-6 הצבעות

אני באמת מאוד מקווה שאתן אוהבות ואני אשמח לתגובות♥