No Feelings - Avishag

8

עמדתי מול הדלת כשהדפיקות עדיין מהדהדות ברקע וכיווצתי עיניי בחרדה שריח הסיגריות עוד לא הספיק להתנדף לו. פתחתי את הדלת ואימי התפרצה פנימה כשיד אחת שלה מחזיקה בתיקה והיד השנייה מחזיקה בחוזקה בטלפון שלה. היא הניחה את תיקה בספה בעוד אני סגרתי חזרה את הדלת, הסתובבתי חזרה לכיוון החדר אך אימי התקדמה אליי והפנתה את הטלפון שלה לפניי. הבטתי בטלפון שהיה פתוח על אתר בית הספר ושוטטתי בעיניי אחר הדבר שרצתה שאתפס עליו.

ספרות - 42
דמאט.

"מה זה אמור להיות?" שאלה אותי מבלי למצמץ לאחר שנאנחתי בייאוש, "א-אני לא יודעת,באמת ניסיתי" גימגמתי ונשכתי את שפתי התחתונה כשפרצופה העצבני לא הרפה.
הייתי צריכה לגימת אלכוהול לפני שפתחתי את הדלת.
"אני לא תמימה כמו אבא שלך,לא היה לי ספק שתכשלי" אמרה וחשקתי שיניי בתקווה שנס יקרה ואוכל להתנדף מהמצב הלא נעים, "אבא לא תמים, הוא פשוט מאמין בי" אמרתי ונמנעתי מקשר עין איתה. "אני עוד אדאג שאת תתחרטי על החוסר אכפתיות שלך לגבי הלימודים״ הרימה קולה והרגשתי את פניי מעקצצות ספק מכך שטום שומע על כל המתרחש מלמעלה וספק מהאיום של אימי.
״זה סך הכל מבחן מזורגג בספרות זה לא מייצג אליי כלום״ סיננתי ושילבתי ידיי, ״נמשיך לדבר כשאביך יגיע״ אמרה כשהתקדמה למטבח וגילגלתי עיניי בעצבים. ידעתי שכח הריבים הויכוחים הקטנים שהיו לאחרונה יתנקזו לריב אחד גדול.

עליתי לחדרי והנחתי ידי על הידית,מהססת מעט לפני שאני פותחת את הדלת. ״אני לא חייבת לו הסברים אני אפילו לא מכירה אותי״ מילמלתי לעצמי בשקט וגיחכתי בבלבול,פתחתי את הדלת והבטתי בטום עומד ומגרד עורפו במבוכה. ״אני חוש-״ הוא החל לדבר אך קטעתי אותו, ״לך,פשוט לך״ נאנחתי בעייפות והפנתי לו את הדרך החוצה. הוא הינהנן קצרות וירד למעטה כשאני מלווה אותו אל הדלת הראשית, הגענו לסלון והוא הרים את תיקו שנח בצד. התקדמנו לדלת וניסיתי להתעלם מההשתנקות של אימי שנשמעה מהמטבח כשראתה את טום, הוא נעצר לפני שיצא והבזיק לעברי חצי חיוך, ״נתראה״ מילמל והתכופף מעט לחבק אותי,עטפתי ידיי סביבו ונפרדתי ממנו בחיוך קטן. ״אבישג דמינסון!״ אימי קראה בשני והבטתי בה,היא הביטה בי במבט מאוכזב וחזרה לערבב את הסיר בלי להוסיף דבר.

עליתי לחדרי במהירות ושיפשפתי עיניי בעצבים,הוצאתי את חפיסת הסיגריות מהחזייה וטחבתי חזרה בין הבגדים לפני שנשכבתי במיטה והבטתי בתקרה הלבנה,למה אני כל-כך פאקינג מתוסבכת.
לקחתי את הטלפון וחייגתי לירדן, ״מה שוג,מה הולך?״ שאלה ויכולתי לדעת בוודאות שהיא מחייכת, ״נחשי מי קיבלה נכשל בספרות?״ שאלתי בסרקזם וחייכתי חיוך מתאמץ אף על פי שלא יכלה לראות.
״אוי..״ שמעתי אותה ממלמלת ונאנחתי, ״אם זה לא מספיק אימא שלי ראתה אותי מלווה החוצה שמיניסט מהחדר,באלי לקבור את עצמי״ אמרתי והנחתי את ידי במצחי. ״מה, מה עשיתם בחדר?!״ מיהרה לשאול, ״כלום,הוא סתם עשה לי שיעורים בלשון״ הסברתי והמשכתי להביט בתקרה, ״׳שיעורים בלשון?׳,שוג את מתפרעת״ אמרה ופערתי עיניי מכמה המשפט שאמרתי נשמע שגוי. ״דון! אני רצינית וזה לא העניין,הם הולכים לשחוט אותי אני צריכה עצות״ שאפתי אוויר בחדות, ״דבר ראשון, אל תתווכחי״ התחילה ועברתי לישיבה, ״דבר שני,את מבטיחה להם שאת עושה מו-״ המשיכה אך מיהרתי להתנגד, ״אני לא עושה שום מועד ב׳ מזורגג״ מחיתי כנגדה. ״את כן!״ קראה וגילגלתי עיניי, ״ורגשות אשם,הרבה מהם״ הוסיפה וחייכתי, ״אין עלייך״ מילמלתי ולפתע שמעתי תיקתוקים מלמעטה. חיוכי ירד ומיהרתי להיפרד מירדן ולנתק את השיחה, ירדתי מהמיטה ושיננתי את העצות שירדן אמרה לי.

״אבישג,למעטה!״ שמעתי את קולו העבה של אבי, ״היא לא חיכתה אפילו לא רגע..״ מילמלתי בעצבים כשהבנתי שאימי הספיקה לעדכן אותו. פתחתי במהירות את הארון,מוציאה את הבקבוק המנחם ולוגמת ממנו לגימה ארוכה מהרגיל, הרגשתי את ראשי מסתחרר לרגע ומיצמצתי עיניי במהירות במטרה לפקס את עצמי.
ירדתי אל עבר הסלון,עומדת מול הוריי שיושבים בספה עם ארשת פנים עצבנית עליהם,מרגישה בכיתת יורים. ״ארבעים?!״ אבי שאל בכדי לוודא עוד לפני שפציתי את פי בכדי להגן על עצמי, ״ארבעים ושתיים״ תיקנתי והעברתי משקלי מרגל אל רגל. ״זה לא משנה! הבטחת שתקבלי יותר משמונים וחמש!״ קרא ופניו נראו עייפות,הוא רק חזר מהעבודה והוא כבר צריך להתמודד עם הבעיות שלי,
אבל הם בוחרים לייחס לציון חשיבות.
״אני חשבתי! אני לא יכולה לדעת בוודאות!״ הגנתי על עצמי ושילבתי ידיי, ״זה לא יעבור בשתיקה,את יודעת את זה״ אמר אבי בטון רגוע יותר וצימצמתי מבטי אל אמי שישבה בנוחות וצפתה בסיטואציה מהצד, ״מי זה הבחור שיצא לך מהחדר?״ שאלה ומבטו של אבי עבר אלייה במהירות בעוד אני נשכתי את שפתי התחתונה בלחץ.
סתם בחור שאמר לי בעקיפין שהוא יכול להיות רוצח..

ציחקקתי מעט מהמחשבה אך הרצנתי כשעיניו של אבי חדרו אל עיניי, ״רק עשינו עבודה יחד״ מיהרתי להגיד לפני שישאג עליי למרות שטום בסך הכל עשה לי שיעורי בית,
״ובקשר למבחן,אני אעשה מועד ב׳, זה שאתם לוחצים עליי לא תורם לי״ אמרתי וטפחתי לעצמי מנטאלית על השכם כשראיתי את פרצופו של אבי מתרכך.  ״אני אשמח לראות את העבודה כשתסיימו״ חייכה לעברי והרצתי במוחי את העובדה שהיא אימא שלי ולהכות אותה זו לא אופציה. ״את לא פתורה מעונש עד שלא תקבלי עובר במועד ב׳ ותראי לי את העבודה״ אמרה והבטתי באבי ברחמים אך הוא הינהן בהסכמה לדברייה. ״עד שנחליט אחרת,את לא מביאה אף אחד הביתה ולא הולכת לאף אחד״ התחיל אבי לדבר וגיכחתי מעט באירוניה על כך שיצאתי מהבית באמצע הלילה עשרות פעמיים מבלי שישימו לב.
״ואת ישנה כבר בתשע בלילה, בשביל לקום לבית הספר רעננה״ הוסיף ולא ידעתי האם לפרוץ מצחוק מהשימוש במילה ׳רעננה׳ או להמשיך עם הדמות הקשוחה שלי. ״תשע זה לא לילה! אני לא חיה במוסד,אתם לא תחליטו מתי אני אישן!״  קראתי לבסוף והעברתי את מבטי מאבי לאימי שוב ושוב עם תפילות שווא לחרטה.
״תיישמי את הדברים והכל יהיה בסדר״ אמר אבי ברוגע, ״אבישג,אנחנו עושים את זה בשבילך״ אימי אמרה כשרקעתי רגלי עצבים ונאנחתי.
״אוקיי״ מילמלתי והשפלתי מבטי כשגילגלתי עיניי, הם שתקו והבנתי שכאן הסתיימה השיחה.

עליתי לחדר וסגרתי את הדלת בשקט,למרות שכל חלק בגופי צעק לי לטרוק אותה ולעצבן את הורי בכוונה. ישבתי במיטה מתוסכלת והחלטתי להתקלח בניסיון להעביר את הכאב שפילח את ראשי מהעצבים והייאוש ששכנו בו. נכנסתי לחדרי כשסיימתי את המקלחת הארוכה שערכתי ופתחתי את הארון, השחלתי על עצמי חוטיני ורוד יחד עם חולצה ארוכה שהייתה לאבי והבטתי בשעון הקיר שהצביע על רבע לתשע. נעלתי את דלת חדרי למרות שלא הייתה לי שום כוונה להירדם עכשיו, הם חושבים שהחוקים שלהם יעזרו אבל הם הולכים לעשות בדיוק ההיפך, אני הולכת לגרום להם להתחרט על כל רגע שחשבו שהם יכולים להגדיר לי מה לעשות, כי ככה הפנמתי עם השנים.
מציבים לך תנאים? תתנגדי ותהיי הנערה המרדנית והחסרת רגשות שאת יודעת שאת.