No Feelings - Avishag

41

״נחמד לשמוע״ אבי אמר לבסוף ונאנחתי מעט,לוגמת עוד מכוס המים שמאיימת להיגמר. ״היא לא סיפרה לנו שיש לה חבר״ אימי מילמלה ומבטה עבר אליי,חשקתי שיניי והבטתי בדרך בה החלה לאכול ושלחה לעברי מבט גדוש בשיפוטיות. ״זה לא שאכפת לכם ממני במילא״ עקצתי וגיכחתי בעצב בזמן שטום שלח ידו לעברי,מלטף את ירכי, ״בטח שאכפת לנו ממך״ אבי נאנח,התעלמתי מדבריו כמשפט חסר משמעות עבורי והמשכתי לאכול מבלי להגיב. שקט שרר בשנית,עוצר אותי מלהמשיך לאכול,הנחתי את כף ידי על של טום ולחצתי בעדינות כאות להצלת הסיטואציה הלא נעימה, ״אתם יודעים..״ הוא החל לדבר לפני שכיחכך גרונו, גורם לעיניהם של הורי לקפוץ מהצלחות אל פניו, ״אבישג משפיעה עליי ממש לטובה״ אמר עם חיוך כשבחן הוריי בעוד אני שיחקתי עם האוכל,מייחלת לרגע שהארוחה הזו תסתיים לה.
ככה הוא מנסה לגרום לנו להסתדר?

אימי הרימה גבותייה בפליאה ואבי הביט בי עם שמץ חיוך, ״לפני שהכרתי אותה לא הייתי נכנס לשיעורים,אחריי שהכרנו ונפגשנו ללמוד,ראיתי עד כמה היא מנסה למרות שקשה לה ולמרות מורידים לה את הבטחון לגבי זה״ אמר,ממשיך ללטף את ירכי בדיסקרטיות בזמן שהוריי מחכים להמשך דבריו, ״אז החלטתי להפסיק להבריז ולהיכנס לשיעורים בשביל להבין כמה שיותר ולעזור לה״ מבטו עבר אליי עם חצי חיוך,הכנסתי שפתיי בין שיניי ודחקתי כל דחף לחבק אותו ולהרוס את האווירה שבנה. בין אם זה נכון ובין אם לא,זה הרגיש טוב לשמוע את דבריו. ״אני שמח לשמוע״ אבי אמר,נשען עם גבו על כיסא האוכל הלבן ומחייך לעברינו,בשונה ממנו אימי הביטה בי במבט חושד שגרם לי לזוז באי-נוחות. ״אבישג בטח לא ילדה קלה אבל זה סך הכל עניין של גיל,בסופו של דבר היא יודעת מה ההשלכות ומה היתרונות בהחלטות שלה״ הוסיף טום,ידו הורדה מגופי ומבטי הושפל מטה כששיחקתי עם הצמיד שטום קנה לי בניסיון להתחמק מכל מפגש עם עינייה של אימי. ״למרות הכל היא אתם ההורים שלה והיא אוהבת אתכם,אחרת היא לא הייתה נפגעת מזה שלא איחלתם לה ׳מזל טוב׳״ מבטי הורם מיד למשמע דבריו רק כדי להיפגש בעיניו הגדולות של אבי שמוצפות בעצב ובארשת הפנים המשונה שאימי עטרה על פנייה. גמעתי רוקי בכבדות, כולם סביב השולחן הפסיקו לאכול והסתפקו בללגום מידי פעם,אימי כיחכחה גרונה והחלטתי שכעת תורי להפר את השקט.

״זה קשה לי אבל אני מבטיחה לנסות״ אמרתי בקול חלש ונשכתי את פנים לחיי בלחץ מתגובתם, אימי קמה משולחן האוכל ועיניי נפערו בהפתעה,ספק מהעובדה שעברה על הכלל שעוסק בעזיבת שולחן אוכל בזמן הארוחה וספק משמינית החיוך שביצבץ משפתיה העבות. היא העבירה מבט חטוף אל אבי שהינהן קצרות לעברה בזמן שאני וטום מסתכלים עליהם בחוסר הבנה מוחלט, אימי הלכה בצעדים זריזים לכיוון חדר הוריי וחזרה משם בצעדים מתונים. רגליה הופנו לכיווני וכיווצתי גבותיי כשהפנתה ידה לעברי וחשפה בפניי קופסה קטנה,מבטי עבר לרגע אל טום שהביט בי באושר וסקרנות ופתחתי את הקופסה. שעון יד בצבע כסף מעוטר עם יהלומים זעירים סביבו נגלה אליי ונשכתי את שפתי התחתונה בפליאה, הרמתי את מבטי המופתע אל הוריי בזמן שהוצאתי את השעון, ״היינו מאוכזבים ממה שהמנהל אמר,החלטנו לדחות את מתן המתנה אבל אנחנו חושבים שזה הזמן״ אימי אמרה כשהתיישבה חזרה לצד אבי, ציפיתי לראות חיוך על שפתייה אך הסתפקתי בטון הרגוע שבו דיברה. ״מזל טוב ילדה שלנו״ אבי אמר והרגשתי את ליבי מחסיר פעימה, טום לקח את השעון מידי בעוד אני הפנתי לעברו את פרק כף ידי, ״מגיע לך יפיפייה״ לחש לאחר שסגר את השעון סביבי,מניח נשיקה בידי ומביט בעיניי המרוגשות. ״תודה״ אמרתי עם חיוך רחב והעברתי מבטי אל הוריי, משחקת עם השעון שנח מילימטרים בודדים מתחת לצמיד שטום הביא לי.