הגיע סוף יום הלימודים ואמילי אמרה:
"אתם רוצים לבוא אליי? אין לי אף אחד בבית".
"בטח" אמרו אלכס, ירדן, דייב ונייל.
"את באה?" שאלה אותי אמילי.
"כן.... " עניתי טיפה בהיסוס.
ידעתי שאם אין אף אחד בבית לא יהיה מי שייפקד עלינו, וזה יכול להיות מסוכן....
אבל בכל זאת הסכמתי, אין לי מושג למה.
הלכנו לבית של אמילי, שגרה ממש קרוב אליי. כשהגענו אליה הזמנו פיצה, וכשהפיצה הגיעה היא הוציאה שתייה חריפה מהארון.
"אתם הולכים לשתות את זה?!" שאלתי המומה.
"זה לא בשבילנו, זה בשביל אלכס והחברים שלו. הכל בסדר, תרגעי... " ענתה לי אמילי.
כנראה שהיא הבינה שאני קצת לחוצה.
אלכס, נייל ודייב שתו מלא ואמרתי להם כמה פעמים לעצור, אבל הם המשיכו לשתות.
הם התחילו להתנהג מוזר וזה הלחיץ אותי.
אמילי וירדן צחקו מזה אבל אותי זה ממש לא הצחיק. אחר כך אמילי, ירדן, אלכס ונייל הלכו לחדר של אמילי ואני ודייב נשארנו לבד בסלון.
הבנתי שיש מצב שהוא נעלב ממני, ולא רציתי שזה מה שיקרה.
"אני ממש מצטערת, לא התכוונתי למה שאמרתי במובן מעליב או מתנסה. אני חושבת שאתה מקסים ואין לי שום בעיה איתך, אני פשוט חושבת שאתה יותר מידי גדול בשבילי. " אמרתי לדייב.
"אני מבין אותך, את צודקת לגמרי. פשוט אמילי וירדן בנות הזוג של חברים שלי, חשבתי שזה יהיה מגניב אם גם אנחנו נהיה זוג... אבל אני גם לא דיברתי אלייך יפה ואני מצטער. "
"הכל טוב, העיקר שזה מאחורינו" אמרתי בחיוך.
"אני לא רוצה לחטט לך יותר מידי בחיים, אבל למה כל כך נבהלת מזה שחשבת שאני בקטע שלך?" דייב שאל אותי.
"אני עברתי חוויה לא פשוטה בעבר, משהו שגרם לי להתרחק מאנשים, ולא לסמוך על אף אחד, רק על עצמי." עניתי בלי לפרט יותר מידי.
"מה קרה לך? אם אפשר לשאול... " שאל דייב.
"היה לי ידיד, הוא היה גדול ממני בשנתיים ולאט לאט התקרבנו ממש. הפכנו להיות חברים הכי טובים, ואז זה קרה... "
"מה?" דייב שאל בחוסר סבלנות. כנראה שהוא ממש רצה לדעת.
"הוא אנס אותי, לא רציתי את זה והוא עשה את זה בכל זאת. הוא השאיר אותי מצולקת, פצועה נפשית. ומאז פיתחתי בעיות אמון... אפילו הייתה פעם אחת שניסיתי להתאבד. ניסיתי לקפוץ מהמרפסת בבית שלי אבל השכנה ראתה אותי וקראה מיד להורים שלי. ניצלתי במזל, אם לא היא, יכול להיות שלא הייתי פה היום." עניתי.
הייתי בשוק מעצמי. אני אשכרה סיפרתי לו הכל עכשיו?! אני הבטחתי לעצמי שלא אדבר על זה עם אף אחד, לא רציתי שאף אחד ידע!
הרגשתי נורא, רק רציתי לברוח משם.
"וואו, אני ממש מצטער לשמוע. " דייב אמר.
"אני לא מבין איך בין אדם יכול לעשות דבר כל כך אכזרי. זה פשוט מזעזע בעיניי. אבל זהו, אני מבטיח לך. אנחנו נהיה רק ידידים, לא שום דבר מעבר. "
"תודה רבה דייב, אני באמת מודה לך. אבל יש לי בקשה אחת... תוכל לא לספר את זה לאף אחד? גם ככה לא רציתי שאף אחד ידע..." אמרתי.
"ברור, אין פה שאלה בכלל! הסוד שלך שמור אצלי. " הוא אמר בחיוך.
כולם חזרו לסלון והמשיכו לדבר.
אני המשכתי לחשוב. עדיין לא האמנתי שסיפרתי לבן אדם שאני מכירה רק כמה שעות את סיפור החיים שלי, הפצע הזה שמלווה אותי כבר שנה, הדבר הזה, החור הזה שאני לא מצליחה לסגור. המצב הזה שנקלעתי אליו רק כי סמכתי על אותו בן אדם. מאז, אני לא סומכת על אף אחד, רק על עצמי.
כבר היה מאוחר בלילה, והלכתי הביתה.
סיפרתי לאמא ואבא הכל על היום הראשון, הם נורא שמחו בשבילי. הם הרבה מאוד זמן לא ראו אותי מחייכת ככה. הרגשתי טוב עם זה שנפתחתי ככה לבן אדם, שסיפרתי לו הכל עליי. זה לא קרה בחיים. התקלחתי ונכנסתי למיטה ב-1:00 בלילה.
לא הפסקתי לחשוב, פשוט לא הצלחתי לישון. לא הפסקתי לחשוב על דייב, איזה מקסים הוא היה וכמה הוא הבין אותי. אף אחד אף פעם לא הבין אותי ככה. כאילו הוא הבין בדיוק את התחושה שלי, בלי הרבה מילים. הבנתי שהוא כל כך שונה מהרושם הראשוני שלו.
ואז נזכרתי בדרור, הנער עם העיניים הירוקות. אני לא יודעת מה, אבל משהו בו משך אותי. איך שראיתי אותו ידעתי שהוא מיוחד, וידעתי שאני רוצה להכיר אותו לעומק. החלטתי שמחר, אני אגש אליו ואדבר איתו, אנסה להכיר אותו יותר. שלחתי לאמילי הודעה וקבעתי איתה שנפגש מתחת לבית שלה רבע שעה לפני השיעור הראשון.
הייתה לי תחושה טובה, הפעם רציתי ללכת לבית הספר, רציתי להכיר ילדים חדשים ובאמת הרגשתי טוב, את התחושה הזאת לא הרגשתי הרבה זמן.....
*זאת אמילי בתמונה למעלה*
YOU ARE READING
Addictive love / אהבה ממכרת
Romantik~הושלם!~ אמה היא נערה בת 15 בעלת סיפור חיים לא קל בכלל. בהתחלה היא לא מספרת עליו לאף אחד, אך לאט לאט היא נפתחת ומספרת אותו לאנשים מסויימים. העלילה מסתבכת, והיא נתקלת בקשיים שהיא לא יודעת איך להתמודד איתם.
