Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 21-

-נ.מ דייב-
הגעתי לגינה ואמה לא הייתה שם, למרות שבדרך כלל היא מקדימה. ישבתי וחיכיתי עד שתגיע, אבל השעה הייתה כבר ארבע וחצי ועדיין לא שמעתי ממנה. התקשרתי אליה והיא לא ענתה לי, זה גרם לי לדאוג מאוד. החלטתי להוריד אפליקציית מעקב לטלפון שלי ולחפש את המיקום שלה. הורדתי את האפליקציה והזנתי את מספר הטלפון שלה, תוך חמש דקות עלה לי מיקום ב GPS. זה היה בערך רבע שעה הליכה מהגינה, אז יצאתי לכיוון שלה. חשבתי שאולי היא מתעכבת והיא בדיוק בדרך, אך האפליקציה הראתה לי שהיא לא זזה מהמקום שבו היא נמצאת. הגעתי לבית ממש ישן, ולא הבנתי מה יש לאמה לחפש פה. התקדמתי לכיוון הלובי והטלפון התחיל לצפצף, זה הראה לי שהגעתי למיקום שלה, אך לא ראיתי אותה. הסתובבתי בלובי והסתכלתי על הרצפה, הזדעזעתי ממראה עיניי. ראיתי את אמה שוכבת שם על הרצפה עם סכין נעוצה בבטנה, ונבהלתי כל כך.
"אמה, אמה! תתעוררי!" ניסיתי לנענע אותה אבל היא הייתה מחוסרת הכרה לחלוטין. לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי למד"א.
"שלום, במה אוכל לעזור?" שאלה אותי הפקידה כאשר ענתה.
"שלום, אני נמצא פה ברחוב הברוש 5 בגבעתיים, ויש פה מישהי ששוכבת על הרצפה עם סכין נעוצה בבטן ללא הכרה" אמרתי בפניקה והפקידה הייתה קצת המומה.
"אוקיי, אני שולחת עכשיו אמבולנס אליכם, הוא יגיע עוד כמה דקות. תישאר שם איתה ותלווה אותה לבית החולים, בסדר?" היא שאלה ועניתי "כן".
ניתקתי את הטלפון והייתי לחוץ בטירוף. לא ידעתי כמה זמן היא ככה ומה הנזק שנגרם לה, מי עשה לה את זה ואם היא תצא מזה. כל כך הרבה שאלות עברו לי בראש, והם בהחלט לא תרמו ללחץ המטורף שהייתי בו.
האמבולנס הגיע והמתמחים הכניסו את אמה אליו, ואני עליתי אחריה. הנסיעה הייתה קצרה מאוד, אך הרגישה כמו נצח. הבטתי באמה והחזקתי את ידה, בוכה ומתפלל שהכל יהיה בסדר ושהיא תצא מזה. הגענו לבית החולים והמתמחים לקחו אותה לחדר טיפול נמרץ על האלונקה, שם הרופאים התחילו בניתוח להצלת החיים שלה. ישבתי מחוץ לחדר, קוצץ ציפורניים מהמתח המטורף שהייתי בו. פתאום נזכרתי בהורים שלה, אין להם בכלל מושג מה קרה לילדה שלהם. היה לי את המספר של אמא שלה אז חייגתי.
"הלו? רונית?" שאלתי אותה.
"כן, מי זה?" היא שאלה כי לא זיהתה את הקול שלי.
"זה דייב, את חייבת להגיע בדחיפות לבית החולים איכילוב, אמה נמצאת בחדר ניתוח" אמרתי בקול רגוע יחסית, לא רציתי להלחיץ אותה.
"ידעתי! הוא תפס אותה! אוי ואבוי, אני בדרך" היא אמרה וניתקה, ולא הבנתי על מי בדיוק היא דיברה.
לאחר כ5 דקות היא הגיעה, מתנשפת ונמצאת בלחץ מטורף. אי אפשר להאשים אותה, הבת שלה שוכבת בחדר ניתוח ויש לה חור ענק בבטן כי דקרו אותה...
חיכינו ביחד בחוץ, חיכינו שהניתוח יסתיים והתפללנו שהכל יהיה בסדר, ושלא קרה שום דבר בלתי הפיך.
"לגבי מה שאמרת לי מקודם בטלפון, למה התכוונת? את יודעת מי עשה את זה?" שאלתי אותה סקרן ומודאג.
"אמה עברה אונס, את זה אתה כבר יודע, מי שאנס אותה היה החבר הכי טוב שלה. הוא היה גדול ממנה בשנתיים, ולאחר שזה קרה הגשנו תלונה במשטרה בגין אונס והוא קיבל עונש של 3 שנים מאסר בפועל. הוא ריצה שנתיים מתוך המאסר, והחליטו להוריד לו שליש מהעונש, שזאת בעצם השנה שנותרה. היום הוא השתחרר.." היא אמרה בעצב.
"את חושבת שזה הוא?"
"אני בטוחה שזה הוא, אין לי ספק בכלל. הוא תמיד האשים אותה בזה שהיא הרסה לו את החיים, והוא אמר שהוא ינקום בה כשהוא יצא מהכלא. בהתחלה חשבתי שהוא סתם מאיים, אבל הוא באמת עשה את זה.. בכל מקרה הזהרתי אותה מפניו, ביקשתי שהיא לא תצא מהבית, אבל היא יצאה וזה מה שקרה" היא אמרה עם דמעות בעיניים.
פתאום הרגשתי את האשמה נוחתת עליי, התחושה הכי לא נעימה שהרגשתי בחיים שלי. אמה יצאה מהבית כדי לפגוש אותי, היא ידעה שזה כרוך בסיכון ענק ובכל זאת יצאה מביתה כדי להיפגש איתי, וזה מה שקרה. הרגשתי שאני אשם בכל זה, שבגללי כל זה קרה. אם היא לא הייתה יוצאת מהבית כדי לפגוש אותי, הוא לא היה תופס אותה ולא היה קורה כלום.
אני ורונית ישבנו בחוץ, שותקים וממתינים לרופאים שיגידו לנו מה מצבה.
דמעה זלגה מעיני, הרגשתי שכל עולמי חרב עליי, ושאם יקרה לה משהו רע, אני לא אסלח לעצמי על זה בחיים. האשמה אכלה אותי, היא אכלה אותי ואת נשמתי מבפנים. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה איתה, רק התפללתי לשלומה הטוב.