Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 19-

סיימנו לאכול והלכתי לחדר שלי, מיליון מחשבות רצו לי בראש. חשבתי על מה שקרה עם החוקר, הוא ניסה להיות רציני וקשוח אבל ראיתי שהוא מרחם עליי...
הייתי ממש עייפה מהיום הזה, אז נכנסתי למיטה שלי וישנתי קצת.
"אמה, יש לי משהו חשוב לספר לך" אמא אמרה וליטפה את פניי, מחכה שאקום.
"מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי קצת מודאגת.
"זה בקשר ללירון, קיבלתי טלפון מהמשטרה" היא אמרה ולא ידעתי מה לומר.
"לירון? הידיד שהיה לי ואנס אותי? מה הם אמרו לך?" שאלתי.
"הם אמרו שהוא עלה למשפט היום. הוא ישב בכלא כבר שנתיים- שני שליש משלוש השנים שנגזרו עליו. הוא התנהג יפה כל השנתיים האלו, אז הם החליטו להוריד לו שליש מהעונש על התנהגות טובה, שזו בעצם השנה שנותרה. הוא משתחרר מחר בבוקר" היא אמרה.
הרגשתי כאילו נפלו עליי השמיים. פניי החוירו והפסקתי לנשום.
"אמא, אמא, אני לא נושמת!" אמרתי מתנשמת.
"אמה, אמה! תנשמי, אני פה" היא אמרה וניסתה להרגיע אותי ככל האפשר.
"הכל בסדר, הוא יקבל צו הרחקה ממך, לא תהיה לו שום גישה אלייך".
עדיין לא הצלחתי לנשום, רעדתי בכל הגוף ופניי החוירו עד שקיבלו גוון סיד.
אמא לא ידעה מה לעשות, היא נלחצה כל כך.
"אמה, ילדה יפה שלי, אני פה, אני פה איתך. אין לך מה לפחד, הוא לא יוכל לעשות לך כלום, אני מבטיחה לך!" היא אמרה וחיבקה אותי, מנסה להרגיע את רעידות גופי.
לאחר כחמש דקות נרגעתי קצת, הסדרתי את נשמתי ופניי קיבלו את הגוון הרגיל שלהן.
שאפתי ונשפתי, שאפתי ונשפתי, ואמא הרגיעה אותי עוד קצת.
"אמה, מה זה היה עכשיו?" היא שאלה קצת המומה, היא לא הבינה מה קורה לי.
"זה התקף חרדה, זה קרה לי כבר כמה פעמים בעבר אבל לא סיפרתי לך.. זה קורה לי כשאני מפחדת מאוד או לחוצה, או גם וגם- כמו עכשיו" אמרתי.
"וואו, למה לא סיפרת לי? הייתי עוזרת לך להתמודד עם זה" היא אמרה.
"הכל בסדר עכשיו, עברתי את זה. אבל אני רוצה שתבטיחי לי, תבטיחי לי שלירון לא יוכל להתקרב אליי יותר. אני מפחדת!" אמרתי מבוהלת.
"אני מבטיחה לך. הוא יקבל צו הרחקה ממך, הוא לא יוכל להתקרב אלייך בכלל" אמא אמרה.
"התנהגות טובה, על זה הורידו לו שנה מהעונש שהוא קיבל, זה פשוט הזוי. הוא התנהג יפה בכלא בזמן שאני עברתי התקפי חרדה, פחד תמידי, הטרדה מינית נוספת, ניסיון התאבדות, ועוד מלא דברים! ובגלל שהוא התנהג יפה משחררים אותו לפני הזמן, למרות שמלכתחילה שהוא קיבל עונש קצר מאוד!"
"אין לי מה להגיד לך, זו ההחלטה של השופטים בכלא, זה מה שכתוב בתקנון- מורידים שליש מהעונש על התנהגות טובה, חוץ ממקרים של רצח" היא אמרה.
"הוא אומנם לא רצח את הגוף שלי, אבל הוא בהחלט רצח את הנפש! מאז אני לא מתפקדת באותה הצורה, אני מתפקדת בצורה אחרת לגמרי. עברתי כל כך הרבה בשנתיים האלו, ונפתחתי שוב בפניי בנים. דרור, הבן הראשון שנפתחתי כלפיי אחרתי כל מה שעברתי- הטריד אותי מינית ופגע בי גם הוא, למרות שהוא ידע בדיוק מה עברתי, וכמה זה היה לי קשה" אמרתי.
"אני מסכימה איתך שזה מאוד לא פייר ושזה לא אמור להיות ככה, אבל זו ההחלטה שלהם, אין ביכולתי לעשות משהו שישנה את זה" היא אמרה ויצאה מהחדר.
המחשבות שלי רצו כל כך מהר בראש שהוא כבר התחיל לכאוב, והרגשות שלי התערבבו כולם יחד. "זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שהוא ישתחרר מחר!" אמרתי לעצמי, אבל בקול רם הפעם. הייתי כל כך עצבנית וכעוסה על ההחלטה הזו, אבל יחד עם זאת גם פחדתי, והייתי לחוצה. אני פוחדת שהוא יימצא אותי ויעשה את זה שוב, אני לחוצה מזה מאוד, אני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים שלי!
נרגעתי קצת וחזרתי לישון, באמת שהייתי עייפה יותר מהרגיל...
התחלתי לחלום על לירון, על כל מה שקרה, על כל מה שעברתי בגללו. זה בהחלט היה הסיוט הכי גרוע שהיה לי בחיים.
קמתי בבהלה, מזיעה בכל גופי מלחץ ופחד ודמעות בעיניי, דמעות של כאב.
ידעתי שיהיה לי קשה להתמודד עם היציאה שלו מהכלא, אם אתקל בו מתישהו אני לא יודעת איך אגיב בכלל... קצת הרגיעה אותי העובדה שהוא יקבל צו הרחקה ולא יוכל להתקרב אליי. אני באמת כל כך מפחדת, בחיים לא הרגשתי פחד כזה- פחד משתק, שעוצר את הדם שלי, ומנתק את הנשימה.
חזרתי לישון, הפעם כבר לא חלמתי עליו שוב אך הפחד לא עזב אותי, ידעתי שברגע שאני אתעורר בבוקר הוא כבר יהיה חופשי, וזה הדבר הכי מפחיד שקרה לי, אני לא יודעת איך לתאר במילים.