Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 22-

-נ.מ דייב-
הרופא יצא מחדר הניתוח ופניו מודאגות.
"אני מצטערת לבשר אך מצבה של אמה מתדרדר, החשש לחיה גובר מרגע לרגע. אני לא יכול לומר לכם מה יהיה, אף אחד עוד לא יודע... תתפללו לטוב, נעשה הכל כדי להציל אותה".
רונית לא הפסיקה לבכות, היא דאגה לה כל כך, וגם אני. לא הפסקתי לחשוב מה יקרה אם היא לא תצא מזה, אם היא לא תתעורר מהניתוח הזה. לא הצלחתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, ידעתי שאם לא אהיה איתה- לא אהיה עם אף אחת.
חלפה שעה, חלפו שעתיים, חלפו שלוש, ואף אחד לא דיבר איתנו, אף אחד לא עדכן אותנו לשלומה. ככל שהזמן עבר הפכתי מודאג יותר ויותר, כמעט ובכיתי, אבל ניסיתי לחזק את רונית ולהראות לה שהכל בסדר, שלא תלחץ יותר מידי. אבא של אמה, אריק, הגיע גם הוא לבית החולים.
גם הוא היה מודאג, הוסיף למתח הנורא שהיה שם. סוף סוף יצא הרופא אלינו שוב, ועימו בשורות טובות לבשר.
"אני שמח לבשר לכם שהניתוח עבר בהצלחה, אמה יצאה מכלל סכנה. היא נמצאת כרגע בחדר ההתאוששות, עדיין ישנה, אבל אתם יכולים ללכת לראות אותה ולחכות שתתעורר" אמר ונכנס בחזרה לחדר.
קולות השמחה שלי ושל הוריה של אמה היו רבים כל כך עד שכל האנשים במחלקה הסתכלו עלינו מהצד, אבל זה לא היה אכפת לנו. התחבקנו ודמעותינו הפכו דמעות של אושר, אושר כזה לא הרגשתי מעולם.
הלכנו לחדר ההתאוששות וראינו את אמה שוכבת באחת המיטות, שקועה בתרדמה עמוקה. הסתכלתי עליה, הבטתי בפניה הרכות וחיוך ענק נמרח על פניי. דמיינתי את רגע ההתעוררות שלה, את החיבוק הגדול שאתן לה, ולעולם לא אעזוב.
אמה התעוררה, הביטה בפנינו המחייכות.
"אמה! כמה דאגנו לך!" אמרו הוריה וחיבקו אותה חיבוק חזק. "אאוץ, הניתוח" היא אמרה וצחקקה.
"ניתן לכם זמן לדבר, אני בטוחה שיש לדייב כמה דברים לומר לך" רונית אמרה לאמה והיא ואריק יצאו מהחדר.
חיבקתי את אמה, את החיבוק הכי ארוך שנתתי למישהו בחיים, והחיוך לא ירד מפניי לשנייה. נישקתי אותה, הזכרתי לה כמה אני אוהב אותה, היום הבנתי עד כמה.
"כל כך דאגתי לך, פחדתי לאבד אותך. אני אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר בחיים שלי" אמרתי.
"דייב, אני רוצה לספר לך מי עשה לי את זה" היא אמרה.
"אני כבר יודע מי זה היה, דיברתי עם אמא שלך, היא סיפרה לי על לירון" עניתי.
"אה, מעולה, זה יקצר את הסיפור שלי.. אני רוצה לספר לך איך נפצעתי ככה" היא אמרה בעצב, וראיתי דמעה מבצבצת מבין עיניה.
"הייתי בדרך לגינה, ושמעתי צעדים של מישהו מאחוריי. זה היה לירון, הוא החזיק סכין ענקית בידו, ופניו- פניי רוצח. הוא אמר שהרסתי לו את החיים, שבגללי הוא ישב בכלא, ושהוא ינקום בי על זה. התחלתי לרוץ ולברוח, הבית שהייתי בו כשמצאת אותי הוא הבית של סבתא שלי. הוא היה קרוב וניסיתי להספיק לעלות אליה, אבל לא הצלחתי.. הוא תפס אותי בידי, ודקר את הסכין עמוק עמוק בבטן שלי וברח.
הכאב היה עצום, כאב נורא, נפלתי על הקרקע בעוצמה והתעלפתי. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי פה, כשההורים שלי חיבקו אותי" היא אמרה וירדו מספר דמעות מעיניה.
"אני כל כך מצטער לשמוע את זה, כואב לי לשמוע את זה, אני מבטיח לך שהוא ישלם על מה שהוא עשה, הוא לא יצא מזה כל כך מהר" אמרתי וניגבתי את דמעותיה.
"הסכין פגעה במספר איברים פנימיים שלי, הרופאים אמרו לי שכמעט מתתי" היא אמרה.
"יש לי צלקת ענקית, והיא כואבת בטירוף".
"אני יודע שזה כואב לך, עברת חוויה ופציעה מאוד קשה, יקח לה זמן להחלים.. אבל היית גיבורה, יצאת מזה כמו גדולה, ואני גאה בך על זה כל כך!" אמרתי וחיבקתי אותה.
היא חייכה את החיוך הזה שלה, החיוך הזה שגורם לי לאושר בלתי רגיל. החיוך שלה עשה לי טוב, רציתי שהוא לא יירד מפניה בחיים.
"האמת שלא דיברתי עם אמילי בכלל, לא עדכנתי אותה בכל מה שקרה.. אני אדבר איתה, אני בטוח שהיא וירדן ירצו לבוא לבקר אותך" אמרתי והיא הנהנה.
יצאתי מהחדר והתקשרתי לאמילי, היא הייתה המומה.
"אימאלה, איזה פחד! אני שמחה לשמוע שהיא בסדר עכשיו. אדבר עם ירדן, נגיע לבקר אותה מחר" היא אמרה וניתקתי.
חזרתי לאמה והיא אמרה שהיא מאוד עייפה, ושהיא רוצה ללכת לישון. היא אמרה שאלך הביתה, אבל לא רציתי להשאיר אותה שם לבד, אפילו שההורים שלה יהיו איתה, אז נשארתי לישון בבית החולים. זה לא היה נוח במיוחד, אפילו בכלל לא, אבל עשיתי את זה בשביל אמה, אז לא היה לי אכפת.
כל הלילה חלמתי עליה, למרות שהייתה לידי. היא לא יצאה לי מהראש ועדיין תחושת האשמה לא עזבה אותי, הרגשתי שהכל קרה בגללי. היא הייתה אמורה לפגוש אותי וכמעט מתה, ברור שאמה יכלה לא להיפגע אם לא הייתי מציע לה להיפגש ולצאת מהבית שלה..
זה גרם לי לעצב ומועקה ענק על הלב, בתחושה הזו לא נתנה לי מנוחה.