Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 12-

כל כך כאב לי, בכיתי עד שלא יכולתי כבר לנשום. רצתי לחדר של אמילי ואיך שהיא פתחה את הדלת היא נתנה לי חיבוק גדול וסיפרתי לה מה קרה.
"דיברתי עם דרור, אמרתי לו את כל מה שאמרתי לך. שזה לא לעיניין, שהוא ודייב מתנהגים כמו ילדים קטנים ושהוא בכלל לא ידע שיש לי חבר וזאת לא אשמתו!
הוא אמר לי שהוא מצטער, בפעם האלף בכמה ימים האלה שאנחנו ביחד.
אמרתי לו שאני כבר לא יכולה לשמוע את המילים האלה, שאני לא יכולה לסלוח לו כל פעם. ואז הוא פשוט אמר שעדיף שניפרד" אמרתי בעודי בוכה.
"מה? הוא נפרד ממך?" היא שאלה המומה.
הנהנתי בראשי והמשכתי לבכות.
"די, הוא לא שווה אותך! אם הוא לא יכול להקשיב למה שיש לך להגיד ולקבל ביקורת, כנראה שהוא לא מספיק טוב בשבילך. אני בטוחה שאת תמצאי מישהו אחר, טוב יותר." היא אמרה וחיבקה אותי.
"אבל אני לא רוצה מישהו אחר, אני רוצה את דרור! אותו אני אוהבת!" אמרתי.
"אני יודעת שזה נראה סוף העולם, אבל זה לא. אני בטוחה שיש עוד מיליון בנים שיהיו מתים להיות בני הזוג שלך." היא אמרה.
"רגע, דייב!" אמרתי והבנתי שבעצם לא דיברתי איתו מאז מה שקרה עם דרור. לא ראיתי איפה הוא בכלל, אם הוא בסדר.
"דייב אוהב אותך, אולי תהיו ביחד?" היא שאלה.
"מה? לא התכוונתי לזה, התכוונתי לזה שלא בדקתי בכלל מה שלומו, אבל את צודקת... הוא אוהב אותי! והוא באמת בן אדם טוב." אמרתי ונפל לי האסימון שאולי כל הזמן הזה מי שהייתי אמורה להיות איתו הוא דייב. אולי בכלל כל מה שקרה ביני לבן דרור היה כדי שאני אבין שדייב הוא הנכון בשבילי?
כבר נרגעתי, לא בכיתי יותר, ויצאתי בריצה מהחדר של אמילי בלי לומר לה כלום.
"לאן את הולכת?" היא צעקה, אבל אני כבר הייתי רחוקה מידי בכדי לענות.
חיפשתי את דייב בכל מקום, אבל לא מצאתי אותו. הוא לא היה בחדר שלו, לא היה בחדר של אלכס, לא היה בחדר של נייל, לא היה בחדר האוכל... החלטתי ללכת לחפש אותו בחצר שמחוץ לחדר האוכל.
עברתי ליד האוהל של האחות שבא איתנו לטיול למקרה שמישהו יפצע, ואז פתאום דייב יצא משם עם תחבושת על ידו.
"דייב!" קראתי בהתרגשות וחיבקתי אותו. "אתה בסדר?"
"האמת שלא ממש, כנראה שזה שבר" הוא אמר.
"זה בגלל דרור נכון? זה הוא עשה לך את זה! אני פשוט לא מאמינה. אני כל כך מצטערת" עניתי.
"אין לך מה להצטער, אני זה שצריך להצטער. לא הייתי צריך לעשות את זה מהתחלה, אם הייתי יודע שיש לך חבר זה בחיים לא היה קורה!" הוא אמר.
"אני יודעת, זה דרור הדפוק פה שלא הבין שלא ידעת בכלל ושאתה לא אשם. כמה שניסיתי להסביר לו, הוא פשוט לא הבין. זה כואב לך?" אמרתי.
"כן, ממש כואב" הוא אמר וראיתי שהוא סובל.
"בוא איתי, אני אעזור לך" אמרתי ועזרתי לו ללכת לכיוון החדר שלו.
"קח, שים את זה על היד שלך" אמרתי והבאתי לו קרח.
הוא לקח את הקרח ושם אותו על ידו. "איה!" הוא אמר והתחלתי לגחח.
"זה מצחיק אותך? אם הייתי יודעת כמה כואב לי לא היית צוחקת!" הוא אמר וצחק גם הוא.
"תקשיב רגע, אני באמת מתנצלת בשם דרור. הוא התנהג כמו איזה ילד בן שלוש ולא הבין בכלל מה הוא עושה, הוא כל כך כעס שהוא אפילו לא נתן לי להסביר לו מה קרה.
אני דיברתי איתו אחרי זה, ואמרתי לו שזה היה מעשה פשוט מטומטם ושלא עושים כזה דבר... תראה מה הוא עשה לך!" אמרתי.
"ברור לי שלא הסכמת עם מה שהוא עשה, ראיתי שניסית להפריד בינינו וקיבלת מכה בעצמך" הוא אמר.
"כן, רק עכשיו גיליתי כמה דרור חזק" אמרתי.
הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, וראיתי איך העיניים שלו נוצצות. למרות שכאב לו, הוא שמח שהייתי איתו שם ועזרתי לו.
"רק רציתי שתדע שאחרי כל מה קרה אני ודרור נפרדנו" אמרתי.
"מה? באמת? הייתי בטוח שאתם ממש אוהבים אחד את השנייה, ושיש לכם זוגיות מדהימה... " הוא אמר מבולבל.
"זה גם מה שאני חשבתי, אבל זה לא היה ככה. בימים האחרונים הוא עשה כל כך הרבה דברים מטומטמים, אבל מה שהוא עשה לך גרם לי להבין שנמאס לי! הבנתי שהוא פשוט לא בשבילי, אני לא צריכה מישהו כזה בחיים שלי" אמרתי.
"את צודקת, תמיד תהי רק בחברת אנשים טובים שיעשו לך טוב" הוא אמר וחייך.
לא התאפקתי ופשוט נישקתי אותו.
הרגשתי מדהים באותו הרגע, לא רציתי שהוא יגמר.
"חשבתי שאת לא מרגישה אליי כלום, מה השתנה?" הוא שאל מבולבל ומחויך בו זמנית.
"הבנתי שאני כן אוהבת אותך, ושאתה הבן אדם הנכון בשבילי" אמרתי בחיוך.
"אבל... " הוא ניסה להגיד משהו אבל עצרתי אותו בנשיקה נוספת.